יותר מ-50 ימים הוחזקו יגיל (13) ואור (17) יעקב בשבי חמאס, עכשיו, רגע לפני הנר השביעי של חנוכה, הם נמצאים באילת עם אימם רננה ומקווים לשובו של אביהם שעדיין חטוף. בעת הדלקת נרות החנוכה, יחד עם מפונים נוספים מהעוטף, יגיל איחל לשובם של כל החטופים: "האור של כולנו - הוא החזרתם הביתה. יאיר האור את דרכם בחזרה ונס גדול יהיה פה".
המאמץ של רננה להחזרת בניה
רננה גומא יעקב, אימם של יגיל ואור, שיתפה בהתמודדות בזמן שילדיה מוחזקים בעזה. האחים שלה, שליוו אותה בימים מורטי העצבים, ניסו להקל על הקושי ולהעסיק אותה. "ביום שבו הילדים שלי עברו את כל התהליך הזה והייתי בהמתנה, צללתי באילת, וככה העברתי את הזמן", סיפרה.
אחרי 52 ימים בשבי, אור ויגיל שוחררו בפעימה הרביעית והתאחדו עם רננה שעשתה הכול על מנת לשחררם. "הפעלתי לחץ מטורף על חברי הקבינט כדי שיגיל יהיה ברשימה", שיתפה, "הוא היה אצל הג'יהאד והיה צריך להעביר אותו לחמאס, שם היה אחיו אור. התנאי היה איחוד משפחות אז היה חייב לוודא שיגיל יעבור".
יגיל בן ה-13, זכור לרבים מאיתנו מהסרטון בו צולם על ידי הג'יהאד האיסלאמי בזמן השבי. "את זה שיגיל היה אצל הג'יהאד כולם יודעים, הם בחרו את הפרזנטור הכי טוב שיש", אמרה רננה. היא הוסיפה שיגיל אמר לה ש"הם עשו 50 טייקים לסרטון הזה" ושהעבירו אותו ל"אולפן" מיוחד כדי להפיק את הסרטון.
"הוא קיבל דף מסרים מוכן מראש והכי חשוב לו שכולם יידעו שהוא בכלל לא התכוון למה שהוא אמר שם", הסבירה.
האבא נשאר מאחור
יגיל ואור יעקב היו בביתם בקיבוץ ניר-עוז ב-7 באוקטובר ונלקחו מהממ"ד באיומים. רננה תיארה את רגעי האימה בו נחטפו שני בניה: "לקחו ילד בבוקסר עם סכין מוצמד לצוואר, העלו אותו על אופניים חשמליות ואחרי שהוא יצא, לקחו גם את אח שלו".
עד 7 באוקטובר רננה הייתה יושבת הראש של קיבוץ חולית. ב-16 באוקטובר היא קיבלה על עצמה תפקיד חדש, ויחד עם עובד יחזקאל היא הקימה את היוזמה להחזרת הילדים החטופים.
מאחורי הקלעים רננה נחשפה למשא ומתן הראשוני להחזרת החטופים – שכלל שחרור של בעלי אזרחויות זרות ומבלי לתעדף ילדים. "לקח לי 48 שעות ארוכות להשיג את הרשימות של הילדים. פניתי לכפר עזה ולבארי והתחלנו לעבוד", היא תיארה.
עכשיו, רננה מגויסת לניסיונות להחזרת כול החטופים שנותרו מאחור: "גברים נשארו בשבי כאילו זה בסדר. אב ילדיי נחטף פצוע, כנראה קשה, ואנחנו לא יודעים מה מצבו. לא קיבלנו שום אות חיים וזה מדיר שינה מעיניי". לדבריה, יגיל לא יעלה לתורה כי הוא מחכה שאביו ינכח באירוע.
הבדידות בשבי: "הייתי בלי הטלפון והמוח התחיל לעבוד"
אור ויגיל חזרו מהשבי, אך המראות מהרצועה נשארו איתם. הם שיתפו את אימם בתיאורים קשים של בדידות בשבי מכיוון שכל אחד מהם היה במקום אחר. "אחד היה ממש לבד והשני היה עם אנשים אחרים, לשמחתי מהקהילה שלנו", הסבירה רננה. "העובדה שאתה נמצא עם אנשים שמכירים אותך ודואגים לך, זה משהו מאוד משמעותי. הבן השני היה לבד כל הימים, למעט כמה בהם שהה באותו מקום עם פועל תאילנדי שנפצע קשה".
רננה המשיכה: "הוא צפה בחלון ולמד בעל פה את המואזין. ראה המון אל אל-ג'זירה לצערי ולמד ערבית וככה דיבר עם השובים שלו. הוא אמר 'הייתי בלי טלפון אז המוח התחיל לעבוד'. הוא ממש למד עליהם, מי הם וכמה ילדים יש להם. אפילו למד על המשפחה שישבה ממול בחלון".
יגיל ואור עדיין מודאגים מהמצב של אביהם, וגם של חטופים נוספים שנשארו ברצועה, כולל אלה שפגשו והיו איתם. "הידיעה שאבא שלהם שם, במקום הנורא שהם היו בו, שבניגוד אלינו הם גם יודעים בדיוק איך זה נראה, היא בלתי נסבלת מבחינתם", תיארה.
לדבריה, השיח לשחרור החטופים נזנח לטובת הפעולות הצבאיות. "מתחת לכל ההרס ברצועה יושבים היום 137 אנשים ישראלים שמחכים שתוציאו אותם משם, זה הזיה. אני לא גנרלית גדולה. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד הוא שברמה של ההסכם הערכי, המוסרי של המדינה עם האזרחים שלה, אתם חייבים להחזיר אותם".
אחרי כשבועיים בארץ הילדים חזרו ל"שלושת הכ"פים" מפעם – כעסים, כסף וכביסה. רננה סיפרה כי הם מסתגלים לחיים החדשים ולמגורים בבית מלון. למרות זאת, כל בוקר הם שואלים אם יש עסקה ואם אביהם ברשימה.