בשבת השחורה חובש איחוד הצלה יחיאל גורפיין טיפל בעשרות פצועים, והמשיך בעבודתו למרות המראות הקשים שראה. "השתדלתי לנתק את עצמי מכל מה שקורה ועבדתי כמו סוג של רובוט", הוא מספר. ובכל זאת, רגע אחד גרם לו להתרגש עד דמעות. זה היה לוחם פצוע שהתעקש שלפני שמטפלים בו - יטפלו בכלב שלו. "למרות שהיה פצוע, לא עניין אותו שום דבר חוץ מהכלב", משחזר יחיאל ומספר איך הבטיח לחייל שהוא לא יעזוב את הכלב הפצוע, כדי שהחייל יקבל טיפול רפואי. יחיאל הציל את הכלב ששייך ליחידה מובחרת מבארי, פינה אותו באמבולנס והבטיח ללוחם שלא יעזוב אותו לרגע. עכשיו, הוא מחפש את הלוחם. "מעולם לא פיניתי כלב באמבולנס. זה היה רגע קורע לב", אומר יחיאל.
"היה חושך מצריים עם גופות זרוקות"
יחיאל גורפיין, בן 27, שהה בסוף השבוע של השבת השחורה במרכז הארץ. כשהחלו האזעקות הוא מיהר לנסוע לדרום, כך נהג בכל פעם שהייתה הסלמה. רק שהפעם לפי הדיווחים שהגיעו ממוקד איחוד והצלה, הסיטואציה הייתה אחרת. הוא עוד הספיק לעצור ברחובות ולטפל בפצועים מנפילות של טילים לפני שהגיע לעוטף, אז חיכתה לו המציאות הקשה ומראות שהוא לעולם לא ישכח.
כחלק מהכשרתו של יחיאל הוא בין היתר גם נהג אמבולנס ובשבת השחורה הוא היה אחראי לשנע את הפצועים, חיילים ואזרחים, אל בתי החולים. הוא חבר לנקודת האיסוף בצומת חלץ שבעוטף ומשם החל בפינוי. לקראת שעות הערב הוא הגיע לקיבוץ בארי. "שמענו את הירי ושכבנו על הרצפה, כי ממש היה ירי לעברנו בחלק מהפעמים", נזכר יחיאל בשעות הקשות שבהן פינה תחת אש את הפצועים הרבים שיצאו מהקיבוץ. "חווינו יחד איתם את כל הלחימה", הוא משזר, "היה חושך מצריים, גופות זרוקות בצד הדרך של יהודים ומחבלים, רכבים שרופים. השתדלתי לנתק את עצמי מכל מה שקורה ועבדתי כמו סוג של רובוט, אני בתפקיד של להציל חיים ולא יכול להיכנס למה שקורה, ניסיתי לעזור כמה שיותר".
"פתאום הוציאו מהרכב כלב מדמם"
אך בכל זאת בכל הכאוס ששרר שם, סיפור אחד כן תפס את יחיאל והביא אותו למצב של בכי ושבירה. "הוציאו מתוך בארי את כל הפצועים ברכבים ממוגנים של צה"ל, ג'יפים ועוד ג'יפים עצרו לידנו בחריקת גלגלים, נפתחו דלתות והייתי מוכן להוציא חייל - ופתאום הוציאו לי כלב מדמם", הוא נזכר, "לרגע התבלבלתי, לא הבנתי מה אני אמור לעשות, זה לא בן אדם שאני רגיל לראות, זה משהו אחר. הבנתי שהוא מדמם והצלחתי לזהות מאיפה, היה לו פצע ירי שנכנס ויצא. הלוחם שהכלב היה שלו היה נסער מאוד. הוא לא רצה להתפנות ודאג שנטפל בכלב כמו שצריך. הסברנו לו שנטפל בו כמו בבן-אדם. הייתי צריך לאלתר, כי אין לי הכשרה לטפל בכלבים, אז עשיתי מה שהייתי עושה לאדם. פתחנו לו וריד ונתנו לו הרבה נוזלים ותרופות דרך הרגל, ופיניתי אותו יחד עם הלוחם שלו".
"הלוחם שגם הוא נפצע, אפילו לא רצה שנבדוק אותו. כל מה שעניין אותו זה שנטפל בכלב, אמרתי לו שהכלב בא איתנו. נאלצנו לקשור את הכלב, כדי לשמור את הקיבוע של הרגל. זה כלב מבצעי שרגיל להיות פעיל, לא קשור. הוא התנשם בכבדות ואיבד הרבה דם. באותו רגע הבנתי שכלבים הם לוחמים לכל דבר. ואז פרצתי בבכי" מספר יחיאל.
"הרגע הזה שבר אותי", מנסה יחיאל להסביר. "הקשר בין הלוחם לכלב שלו תפס אותי כרגע ממש אנושי. יש לי אהבה גדולה לבעלי חיים ולכלבים. וזו הייתה הפעם הראשונה שפיניתי כלב, הצלחתי להבין שזה לא רגיל וזה הצליח לחדור אליי ולשבור את כל החומה ששמתי על עצמי כל היום".
"הוא לא היה מוכן להיכנס למיון עד שיראה שמטפלים בכלב"
השלושה נסעו לסורוקה, "בדרך שמעו שהכלב סבל, הוא כל הדרך בכה מכאב, והלוחם ניסה להרגיע אותו בלי סוף. בדרך תיאמנו עם היחידה הכלבנית של המשטרה והם באו לסורוקה לטפל בכלב".
כשהגיעו לבית החולים הלוחם סירב להיפרד מהכלב, על אף שהיה זקוק לטיפול רפואי. "הוא גם התווכח עם הרופאים שרצו לתת לו טיפול רפואי והוא לא היה מוכן להיכנס למיון עד שיראה שמטפלים בכלב. באיזשהו שלב תפסתי אותו ואמרתי לו שאני לא אעזוב את הכלב לרגע, עד שיגיעו הווטרינרים לטפל בו. רק אז הוא הסכים להיכנס למיון ולקבל טיפול בעצמו".
בעקבות המקרה החליט יחיאל ללמוד את תחום הכלבנות הטיפולית ואף אימץ גורה שנולדה ממש במקרה בשביעי לאוקטובר. הוא קרא לה בארי.
אולי הלוחם יקרא את זה ונוכל לדבר
מאז שנפרדו בכניסה לחדר המיון בסורוקה לא הצליח יחיאל לאתר את הלוחם שהשאיר עליו רושם כה גדול. "אני מחפש אותו כבר מעל 50 יום, ורק רוצה לדבר איתו ולדעת שהוא והכלב בסדר. אם הוא רואה את הפרסום הזה, אולי הוא יזהה אותי ונוכל לדבר סוף סוף".
פנייה לכתבת במייל: avivitm@ch2news.co.il