אין שום דרך להתכונן למפגש כזה אבל החיים ובעיקר המוות אילצו את ידין גלמן וענת מאיר להיפגש בנסיבות הכי מכאיבות שאפשר לדמיין. ב-7 באוקטובר חייהם הצטלבו לעד.
הם נפגשו בבית החולים איכילוב השבוע. ענת נכנסת לחדר של ידין הפצוע בוכה. מחבקת אותו, הוא פצוע. "איזה הזיה", היא אומרת, והוא מלטף אותה. היא מרימה את התינוק שלה שקד. "איך הוא דומה לו", אומר ידין. "הוא ממש דומה לו", עונה ענת. "אני עברתי פה במסדרונות ואני אומרת לעצמי אולי אני אראה אותו אולי הוא פה", אומרת ענת.
9 לוחמים איבדה סיירת מטכ"ל ביום הראשון של המלחמה. אחד מהם הוא דוד מאיר מירושלים, ומי שנלחם לצידו היה סרן ידין גלמן, לוחם בסיירת מטכ"ל ושחקן, שנפצע אנוש באותו קרב. "אני ודוד צוותנו יחד בחוד כצמד ברזל, הדבר האחרון שאמרנו אחד לשני זה, נתנו מכה על הקסדה ואמרנו, 'אני שומר עליך ואתה שומר עליי'", מספר ידין בכאב.
"הוא היה מחזור מעליי בפלגת לוחמים", ממשיך ידין. "דתי ציוני, ימני, מאמין בציונות מאוד חזק. אריה. באמת לוחם על וגם מצחיק, עם חיוך גדול וכיפה יפה כזאת סרוגה. גם אני הייתי כזה. אתה יודע התפילין זה מה שנותן לנו את הכוח, זה מה שהחזיק אותנו. עם השנים המסלולים שלנו הפכו להיות בדיוק ההפך. אני הלכתי לתל אביב לעולם המשחק, הוא התחתן הביא ילד".
"בימי מילואים היינו מדברים על זה שאני משחק הומו בהצגה", מספר ידין, "ושאני צריך להתנשק עם גברים. האמת שזה היה שיחות מאוד מצחיקות, זה כל כך שונה שונה מהעולם שלו, זה כל כך הפוך. ופשוט היינו צוחקים על זה, איך התפצלו הדרכים שלנו וכל אחד הלך לדרך שלו".
"התחלנו פשוט להוציא כמויות של פצועים"
ואז בבוקר 7 באוקטובר הם מצאו את עצמם שוב יחד. "היינו כל הצוות בחגיגות יום הולדת 30 לי, והיה לילה הכי טוב בחיים שלי, וב-8 בבוקר ראיתי בטלפון 'כולם להגיע ליחידה עכשיו' ועלינו על הרכב ופשוט טסנו ליחידה חזרה. ובדרך הבנו מקושמרו שיש מלחמה, הוא היה הראשון שאמר שיש מלחמה", משחזר ידין.
"המשימה הראשונה שלנו הייתה להגיע לכפר עזה ולהתחבר לכוח שלנו שנלחם שם בפנים", ממשיך ידין לתאר. "נסעתי כל הדרך עם הנשק מחוץ לחלון. אנחנו שומעים בחוץ יריות ופגזים, צרורות ומלחמה מטורפת בפנים. התחלנו פשוט להוציא כמויות של פצועים. הפצועים הראשונים שיצאו זה היה ילדה בת 3, כל הגוף שלה...", הוא אומר והמכשירים בבית החולים מתחילים לצפצף כי הדופק שלו עולה. "כל הגוף שלה כוויות, בוכה בהיסטריה, ההורים שלה גם כל הגוף כוויות", הוא מתאר והקושי ניכר על פניו כשהמכשירים לא מפסיקים לצפצף.
"זה היה גיהינום ממש. בתים שרופים, משפחות שרופות"
מכפר עזה נשלח הצוות של ידין ודוד לקיבוץ בארי. הם לא יודעים למה לצפות אבל הם יודעים מה המשימה שלהם: להציל כמה שיותר בני ערובה. "ירדתי ממשוריין. אמרו לי 'יש שם שני מחבלים בין הפחים הכחולים, מחבל אחד שם בגן המשחקים, ומחבל מאחורה, כרגע בהתקלה', ממש ב-360 מעלות. נכנסנו לאיזה בית וישר קפץ לנו מחבל מול העיניים. אחריו היה עוד מחבל, בתוך גן המשחקים. אתה בשדה קרב ושדה הקרב הזה זה מגלשות, נדנדות, ומאחוריי הייתה משפחה שפשוט הייתה בממ"ד, התחבאה שם".
מה עובר ברגעים כאלה, מצליחים לחשוב? או שאתה פשוט חדור מטרה לחלוטין?
"אתה שם מדים, אתה שם ווסט – פשוט סוויץ' במנטליות של כולם. כרגע אנחנו נלחמים, מצילים בני ערובה, מצילים משפחות זה מה שאנחנו עושים".
"זה היה גיהינום ממש. בתים שרופים, משפחות שרופות, הורים שהתעללו בהם מול הילדים שלהם ואז הרגו את שניהם. זה היה ממש לראות גיהינום ולהרגיש שאתה נמצא בתוך גיהינום ושאתה נלחם מול רוע טהור. נשאר עוד בית אחד שצריך לכבוש אותו לפני שמגיעים לבני ערובה", משחזר ידין. "אנחנו עם פנים קדימה. אני עם נשק מול הדלת. איך שאני מגיע לשם אני חוטף צרור מימין. כל החולייה ממש מצליחים ליישר קו ולהחזיר באש ולהסתער ממש לכיוון. היה שם איזה זיג, ניסינו להסתער לכיוון הזיג כדי לתפוס מחסה ולהמשיך לירות. בדרך לשם חטפתי עוד צרור משמאל – אני ודוד. שנינו נפלנו שם. נתתי לו איזה פוש כדי שניכנס מתחת לבית".
"דחפתי את דוד. נכנסתי גם אני, הסתובבתי, תפסתי את הנשק. הייתי בטוח שמחבל ירד כדי לחפש אותנו, כיוונתי החוצה ועליתי לדיווח 'מגלמן - אני ודוד פצועים קשה מתחת לבית'".
מדברים תוך כדי עם דוד?
"כן, זה זמן לא בדיוק לשיחות, אלא לעזור להילחם על החיים. אמרתי לו להחזיק חזק ושעוד מעט באים להציל אותנו. צריך ממש להילחם ששווה את כל הסבל שאתה עובר עכשיו. שווה לסבול אותו בשביל החיים אחר כך. שווה עכשיו לנשוך שפתיים ולהאמין שכוח החילוץ מגיע".
כמה זמן חיכיתם?
"שעה. נצח. אם היית אומר לי שזה 4 שעות הייתי מאמין לך".
ומה קורה בזמן הזה מה עובר בראש?
"אני זוכר שעבר לי בראש שאני צריך לשרוד, זה הדבר הראשון, הדבר הבא זה היה אדוה (דדון, בת זוגו). זה שני הדברים שהיו לי בראש. כאילו שלמות עכשיו יהיה פספוס. ואני צריך להישאר עוד בשבילה, בשביל להיות איתה".
ידין ממשיך ומתאר את החילוץ: "אנחנו נכנסים ביחד למסוק. במסוק כבר שנינו מוגדרים מצב אנוש".
"הוא באמת היה הכי חזק בעולם"
"חיים שלי, הלב כואב, שבור ומרוסק והוא שלך לעד. הגעגוע לא נתפס. אני אוהבת אותך וזה חלק ממני מלבי ומנשמתי לעולמי עולמים", הספידה ענת מאיר, אלמנתו של רס"ן דוד מאיר ז"ל, את בעלה.
בבית החולים היא בוכה ומחבקת את התינוק. "איך אתה מרגיש?", היא שואלת את ידין.
ידין: "יותר טוב, מרגיש יותר טוב".
ענת: "אני כל הזמן אומרת לעצמי, אין מצב שהוא לא שרד את זה, שהוא לא פה איתך".
ידין: "תקשיבי הוא היה... הוא שרד שם הרבה זמן".
ענת: "כמה? כמה זמן?".
ידין: "בערך שעה וחצי. עם פצעים שלא אמורים לשרוד שעה וחצי".
ענת בוכה.
ידין: "והוא נלחם שם חזק ממש".
ענת: "דיברתם הרבה?"
ידין: "כן, דיברנו כל הזמן הזה שהיינו מתחת לבית גם על לחזק אחד את השני, שעוד מעט יבואו לחלץ אותנו. ניסינו לשמור על איזה רוח אופטימית שכל שנייה עומדים לבוא לחלץ אותנו, וזה החברים שלנו והם באים. כשהזמן עבר והיה קצת קשה יותר, אז הוא דיבר עלייך והוא דיבר על שקד".
ענת: "מה הוא אמר?"
ידין: "הוא אמר שהוא אוהב אותך והוא אמר שהוא הבטיח לך שהוא יחזור לבית".
ענת אומרת "נכון" ופורצת בבכי.
"הוא אמר שהוא מצטער ואמר שהוא אוהב את שקד יותר מכל דבר בעולם הזה ואני", אומר ידין וקולו נשבר. "ואני התווכחתי איתו אמרתי לו שאני לא אומר כלום, שהוא יראה אתכם והוא יגיד לכם ושעוד רגע באים לחלץ אותנו והוא התעקש".
ענת: "אתה חושב שהוא הבליג?"
ידין: "כן, אני חושב שהוא הבין מתחת לבית כבר שהוא לא ישרוד, את זה כן".
ענת: "הוא באמת היה הכי חזק בעולם".
ידין: "הוא היה הכי חזק בעולם באמת. הוא היה מדהים. כל היום הזה, כל הדרך הוא היה מדהים, מהשנייה הראשונה".
ענת: "אני בטוחה בזה. הוא יצא מהבית תוך שנייה וחצי. נראה לי שפחות מ-10 דקות הוא כבר לא היה בבית. פשוט רץ".
ידין: "איך מתאים לו. הוא פשוט רצה להגן על מדינת ישראל. זה מה שהוא רצה לעשות".
ענת: "אני יודעת. זה היה הקטע שלו בחיים".
ידין: "כן ואף אחד לא עשה את זה יותר טוב ממנו וזאת באמת היתה זכות להילחם לידו. נלחמתי ליד הרבה אנשים ולידו זה היה להעריך אותו, באמת גיבור".
ענת: "ידעתי שאתם מתאמנים למשהו שלא יקרה בחיים ומטכ"ליסטים לא מתים, זה פשוט לא זה לא קורה, זה פשוט הזיה".
ידין: "זה הזיה".
"אי אפשר להבין את זה", אומרת ענת והם מתחבקים בכאב.
"אני כאילו מנסה להבין מה זה עושה כשמישהו מת לידך וזה לא ברור לי עדיין", משתף ידין. "הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שזה מייצר קשר בינך לבין המשפחה שלו שלעולם לא ייפרם".
"כשאמרו לי שנפצעת, ישר עברה לי הסצנה מהסרט"
במאי הקולנוע אבי נשר מגיע לבקר את ידין בבית החולים: "אפשר לחבק אותך בזהירות, בזהירות, בזהירות? אתה יודע מה הדבר הדבר הכי נורא? כשאמרו לי שנפצעת, ישר עברה לי הסצנה מהסרט. אני ראיתי אותך נהרג".
ידין: "אתה ראית אותי נהרג".
אבי: "אני אמרתי לעצמי 'אלוהים אדירים רק שיצא מזה בחיים'"
אבי נשר היה זה שגילה את ידין כשליהק אותו לסרט "תמונת הניצחון". ידין בדיוק השתחרר מסיירת מטכ"ל. נשר בוגר היחידה בעצמו בחר בו, לא רק בגלל כישורי המשחק, אלא בזכות הרקע הצבאי שלו. גלמן אימן את השחקנים בסרט והפך את הסצנות הלחימה לאמינות יותר. מאז "תמונת הניצחון" גלמן חזר לגלם שוב ושוב את תפקיד החייל הגיבור, יפה הבלורית שנפצע ולעתים שילם גם בחייו.
ידין: "זה קטע שנפצעתי בכל סרט שעשיתי. זה גורם לך לחשוב אם עשיתי מניפסט לרגע הזה או לא. אבל אני חושב שבסופו של דבר לא הייתי עושה שום דבר אחרת. אני גם גאה באומנות שאני עושה וגם גאה להיות הלוחם שנפצע בשטח כי זה מה שקורה, נפצעים בשטח, נלחמים ומצילים אנשים שצריך להציל".
ועכשיו איכשהו צריך לאסוף את השברים. שלושה שבועות מאז השבת האיומה ההיא, גלמן מתחיל לחזור לעצמו למרות שאף אחד לא יחזור למי שהיה לפני השבעה באוקטובר. את היד שחשב שאיבד הצילו בסדרת ניתוחים וכעת מצפה לו שיקום ארוך. הוא יודע שלא יוכל לחזור מיד להמשיך להילחם, אבל רוצה לקחת חלק במלחמה. להמשיך לעודד. לסייע בשטח ככל שיוכל.
"אני לא חושב שאני הבנתי עדיין מה קרה, גם שהייתי רגע ממוות וגם זה שחבר נהרג לידי", אומר ידין. "זה שחברים נהרגו, את הזוועות שראיתי. אני חושב שייקח זמן. האם התפרקתי? אני לא חושב שהתפרקתי. אני חושב שזה לא הזמן להתפרק, זה הזמן דווקא להתחזק. כשנסיים את הכול ונוכל להסתכל אחורה, נדבר, נתפרק, נבכה, נחבק – כרגע צריך לנצח. זה מה שצריך לעשות לנצח".