"בהתחלה הגענו לשדרות, ראינו שם טבח מטורף, נשים, ילדים, זקנים כולם מוטלים על הרצפה", משחזר סגן ד"ר בן לוי בכאב את המראות הקשים שראה לנגד עיניו כשהוקפץ לראשונה לשטח באותו יום שבת נורא של מתקפת החמאס. ד"ר לוי, בן 27 מהרצליה, קצין רפואה בגדוד רותם בחטיבת גבעתי, כבר ראה לא מעט מראות קשים ומתים בחייו. גם לא מעט פעמים הוא העניק טיפול רפואי בשטח בתנאים לא תנאים, אך למראות שחיכו לו בעוטף עזה באותו יום הוא לא היה מוכן. "אף אחד לא מכין אותך לסדר גודל כזה, במיוחד כשזה פוגע לנו בבטן הרכה שלנו, שזה אזרחים", הוא אומר בריאיון ל-N12, כשהוא מתנחם בעובדה שנתן בשטח את כל מה שהוא יודע, והצליח למרות הכול - להציל חיים.
ד"ר לוי בכלל היה אמור לצאת עם הגדוד שלו לכיוון רמת הגולן, אך בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת התוכניות השתנו. "בשעה 11 בבוקר הגענו לשטחי ההיערכות והתחלקו לחוליות, נשארתי לבד עם החוג"ד שלי (חובש גדודי), מאחר ושאר החובשים לא הספיקו להגיע. משדרות נסענו לכפר עזה. גדוד 13 שנפגע קשה מהיתקלות עם מחבלים, זה הגדוד שהחליף אותנו שם", מציין בן. "לפני שהם החליפו אותנו היינו שם תקופה ארוכה, אנחנו מכירים את כל השטח ואת כל האנשים, ואיך שאנחנו מגיעים אנחנו מבינים שזה לא העוטף שעזבנו".
ד"ר לוי היה חלק מהכוח הראשון שנכנס לתוך כפר עזה: "זה היה מפחיד, מלא אש, ריח של שרוף וגופות בכל מקום. כבר בכניסה לכפר עזה נתקלנו בערמה של גופות, ניגשתי אליהן כדי לנסות לבדוק למי מהן יש דופק, לא ברור מי מחבל ומי חייל. גם המחבלים לבשו מדים של צה"ל. מהר מאוד אמרו לי לא לנסות בכלל, שכולם מתים".
הקצין ממשיך ומשחזר את רגעי האימה: "כבר כשהגענו לש"ג של הקיבוץ רצו לקראתנו זוג הורים עם תינוקת קטנה בת חודש שהצליחו לברוח מתוך הקיבוץ, הם היו מבוהלים, ערומים ויחפים עם תינוקת בוכה וכוויות מכף רגל ועד ראש. לקחנו אותם הצידה כדי לטפל בהם, ותוך כדי פותחים עלינו המחבלים בירי. אני מנסה לטפל בהם ובזמן הזה מנסים חברי הכוח שלי לנטרל את המחבלים. המשפחה סיפרה שהמחבלים נכנסו אליהם הביתה, הכו את האמא בחפץ חד ושרפו להם את הבית, כשהם שם בפנים. הם הצליחו לחמוק דרך החלון והצליחו להגיע אלינו. בדקנו שהם בסדר ולא צריכים פעולה מצילת חיים. אחרי זה אמרנו להם, 'פה זו היציאה תרוצו מהר, אנחנו מחפים עליכם' ותחת אש הצלחנו להוציא אותם משם. זו הייתה הפתיחה שלנו לכפר עזה".
"עברנו בית-בית, כשמחבלים יורים עלינו ואנחנו רואים גופות בכל מקום"
ד"ר לוי וחברי הכוח שלו לחמו במשך יומיים וחצי עד שהצבא הצליח לנטרל לגמרי את המחבלים בקיבוץ ולטהר אותו. עד שזה קרה גם בן, כמו הפצועים שטיפל בהם, היה בין חיים למוות. "אני והכוח שאיתי עברנו בית-בית בכפר עזה, בכל בית מחבלים, זורקים עלינו רימונים, יורים בנשקים אוטומטיים, אנחנו רואים גופות חיילים בכל מקום והמון אזרחים שנרצחו. בהרבה פצועים טיפלתי תוך כדי המעבר בין הבתים, "חיילים עם רסיסים, עם כדורים ברגל, בשלב מסוים אני מבין שזה לא מספיק ומייעץ שנמצא נקודה מטוהרת ונפתח בה עמדת פצועים".
בעמדת הפצועים נשארו ד"ר לוי והחוג"ד שלו סער, הסמל שלו: "אנחנו בשלב הזה נדרשים להגן על עצמנו. גם את הפצועים הנחתי בצורה כזו שכל אחד תופס זווית, ובודק אם מגיעים לעברנו מחבלים", נזכר בן, "טיפלתי בהם וחיכינו לפינוי, פתאום אנחנו שומעים קולות שמתקרבים אלינו, אנחנו מבינים שאלה מחבלים, ועולים בקשר שיבואו לחלץ אותנו. פתאום פותחים עלינו באש מסיבית עם תת-מקלע, אנחנו מחזירים באש והם לא מפסיקים לירות".
"אחרי כמה דקות, סער החוג"ד שלי צועק לי שהוא נפצע", הוא ממשיך לתאר את התופת. "תפסתי אותו על הרצפה ובמצב שכיבה גררתי אותו אחורה, הייתה שם מן מובלעת כזו קטנה. סער אומר לי שירו בו ברגל, אבל מאחר והיה חושך ולא יכולנו להדליק פנסים כדי שלא יראו אותנו, לא ראיתי בדיוק מה אני עושה. הנחתי על הרגל שלו חוסם עורקים והתחלתי להוריד ממנו את הבגדים. פתאום אני מרגיש שכל המכנסיים שלי מתחילות להיות רטובות, ומבין שהוא קיבל גם כדור באגן. מהר מאוד דחפתי לשם את האצבע שלי ולחצתי על העורק עד שהדימום ייעצר", נזכר ד"ר לוי ברגעים הדרמטיים. "היינו שם די הרבה זמן והתיק לא היה עליי ולא יכולתי להגיע אליו, כי הם לא הפסיקו לירות. אחרי כמה דקות הצלחתי להגיע אל התיק, אבל הוא כבר היה מחורר ולא יכולתי להציל שם הרבה דברים. לקחתי מה שהיה, דחפתי לו תחבושות לכל חורי הירי שהיו לו, והכל תחת ירי".
"סער הוא החייל שלי, הוא כמו הבן שלי, רק בשבוע שעבר הלכתי אליו לבקר אותו ואת ההורים שלו, ואז נקלענו לסיטואציה ההזויה הזו, הוא הציל את החיים שלי הרבה פעמים", מספר בן. "בשלב הזה אני בטוח שאנחנו הולכים למות. זה עצוב לומר את זה אבל לא היה לנו לאן לברוח בלי להיחשף, אבל פתאום נהיה שקט. הבנו שהם הלכו משם".
"דחפתי לו תחבושת בתוך החור, ותוך כדי עפים מעלינו כדורים"
ביום השני למתקפה, אחרי לילה ללא שינה, שתה ד"ר לוי את קפה הבוקר שלו עם חבר שלו, מ"פ של הפלוגה המבצעית. "אחרי כמה דקות שמעתי יריות, וחיילים אמרו לי שהמ"פ מת. הייתי בהלם, רגע לפניכן שתיתי איתו קפה. רצנו מהר ושלפנו אותו לפתח הבית פתאום אני קולט שהוא בחיים. אני מסתכל עליו, היו לו פגיעות קשות בשתי הרגליים, ואני שם לב שיש לו חור במותן. החלטתי לשכב עליו ודחפתי את היד שלי עם תחבושת בתוך החור, ותוך כדי עפים מעלינו כדורים, ואני מנסה לעצור את הדימום, עד שפינו אותו. היום חזרתי מביקור אצלו בבית החולים, הוא יהיה בסדר, לא מאמין שהייתי בטוח שאני הולך לקבוע את המוות שלו", הוא מספר.
ד"ר לוי הצליח לטפל בכ-25 פצועים, אזרחים וחיילים תחת אש, וכעת הוא מנסה לעכל את כל מה שעבר עליו. "ממש לפני שהכול התחיל אני ובן הזוג שלי היינו בלונדון, והיה לנו כל כך כיף, ואז חזרנו למלחמה. הפער בין מה שהרגשנו שם לעכשיו הוא מטורף", הוא אומר. לפני שבועיים הוא ובן זוגו ב-5 השנים האחרונות התארסו וביום חמישי שעבר הם התחתנו באופן רשמי באמצעות עורך דין, כדי שאם בן ייהרג במלחמה, יכירו בבן זוגו כאלמן צה"ל.