מלחמת "חרבות ברזל" נכנסת לשבוע השני, ובישראל מבכים את לכתם של יותר מ-1,300 הרוגים ונרצחים שנפלו בקרבות. בין ההרוגים – חיילים בודדים ועולים חדשים שהגיעו ארצה כדי להתגייס ולהגן על ישראל, ונפלו במלחמה. צעירים שלא נולדו כאן ולא היו מחויבים להגיע ארצה להתגייס, אך בחרו לקשור את הגורל שלהם עם מדינת ישראל. כעת ב-N12 אנחנו מביאים את סיפורם.
סמ"ר שלמה דמיטרי רשטניקוב
שלמה היה לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני. הוא עלה לארץ בגיל 14 מהעיר וולגוגרד שברוסיה במסגרת תוכנית נעל"ה. "הוא היה מאושר בישראל", סיפרה ל-N12 אימו נטליה. בשנה שעברה עוד טיילו ביחד ברחבי הארץ כשהגיעה ארצה לחופשה: "במשך חודש שלם בילינו יחד. הוא הראה לי את הארץ, טיילנו בירושלים ובעוד הרבה מקומות. הוא אמר לי 'אימא, כל כך יפה פה, את חייבת לראות את זה'. הוא מאוד אהב את המדינה הזו".
"הוא לא עמד בקריטריונים של נעל"ה, אבל הוא היה מאוד נחוש ורצה להגיע ארצה", סיפרה ל-N12 לאה סעד, שהייתה אימו המאמצת של שלמה בישראל. יחד עם בעלה אבידן, הם היו מארחים את שלמה ביישוב אבני חפץ: "הרגשנו שהוא בחר אותנו, הוא ביקש לחזור אלינו. ראיתי שיש חיבור ושנעים לו פה אצלנו".
"הוא תמיד היה שמח. אם כל החברים היו עצובים - הוא רק התחיל להגיד משהו, ולכולם היה מופיע חיוך על הפנים", סיפר ל-N12 קונסטנטין, חברו של שלמה ז"ל לספסל הלימודים. שניהם היו תלמידי נעל"ה, למדו יחדיו בכפר צבי סיטרין. גם כששלמה ז"ל התגייס לצה"ל, הוא הקפיד לשמור על קשר עם חבריו הקרובים: "כשהוא רק היה בטירונות, הוא היה חוזר משבוע שטח ומבקר אותי באשדוד. בכל פעם שבה היה מגיע לשבת, הוא היה הולך לחנות וקונה לנו הרבה ממתקים. הוא תמיד היה גאה שהגיע לגור בישראל, היה פטריוט ומאושר פה".
כשהגיעה העת של שלמה ז"ל להתגייס, הוא בחר ללכת לגולני. "היה ברור לו שהוא רוצה קרבי, זה אפילו לא היה מוטל בספק", סיפרה לאה. "כשהוא התקבל לגולני - הוא היה פשוט מאושר. גם אבידן שירת בגולני, וזה היה חמוד לראות אותם מסחנ"שים, היה להם הרבה במשותף. מאז שהוא התגייס לצבא הוא נפתח, הוא פרח, קיבל ביטחון עצמי של ישראלים. היה לו טוב".
בן 20 היה בנופלו. המשפחה יושבת שבעה ברחוב אודם 5, אבני חפץ.
סמל אלי ולנטין גנסיה ז"ל
אלי היה חייל בודד מהעיר מונפלייה בצרפת והתגייס בהתנדבות לצה"ל. הוא היה לוחם בגדוד 890 שבחטיבת צנחנים, ונפל בקרב בקיבוץ בארי, בזמן שהגן בגופו ונתן את חייו למען התושבים ואחיו לנשק. הוא התגייס לצה"ל במסגרת תוכנית מח"ל – מתנדבים מחוץ לארץ - ורצה לעלות לישראל בתום השירות הצבאי.
"אנחנו חיים בצרפת. אכן היינו מודאגים, אך לא יכולנו לשער ולהבין את חומרת המצב", סיפרה ל-N12 אחותו של אלי, קלואה. "קודם נודע לנו במוצאי שבת שאלי נפצע, ולאחר הגעתנו לארץ ביום שלישי נודע לנו שהוא נרצח בבארי".
איילת, מהמרכז ע"ש מייקל לוין לחיילים בודדים, ליוותה את אלי בתהליך הגיוס ובשירותו הצבאי: "הוא היה אופטימי, אמר שהולך לו טוב ושהוא מבסוט. הוא הגיע לצנחנים אבל התבאס שהוא לא בקומנדו - אמר שהוא רוצה להגיע לסיירת. תמיד שאף הכי גבוה שרק אפשר. אחרי שהוא למד עברית 3 חודשים במחווה אלון, הוא לא הסכים שנדבר בצרפתית, אלא רק בעברית". במשך שירותו הצבאי, נעזר אלי במרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין, המסייע ליותר מ-3,000 חיילים בודדים שעלו ארצה ולחיילים ללא עורף משפחתי. מתחילת המלחמה הוא פועל במתכונת חירום בהתאם לצרכים שעולים מהשטח.
הושע אלכסנדר, אביו המאמץ של אלי, אמר ל-N12 כי "אלי חלם לעשות עלייה אחרי השירות הצבאי שלו ורצה שגם ההורים שלו יצטרפו אליו. בקרב של שמחת תורה, הם הוקפצו במסוקים לקיבוץ בארי והוא היה בראש הפלוגה יחד עם חבר שלו. אחרי לחימה של כמה שעות, הם נפגעו בפתח של אחד הבתים".
"אנחנו רוצים שיזכרו אותו כגיבור ישראל", הוסיפה קלואה. "הוא הקריב את חייו כדי להציל אחרים ולא היה מהסס אם היה צריך לעשות את זה שוב. הוא אהב לשמח אנשים, לתת לאחרים עם חיוך נצחי ואנרגיות טובות כדי לעודד סביבתו להתקדם". משפחתו של אלי ז"ל מלווה בידי הסוכנות היהודית, לצד עשרות משפחות של חיילים עולים שנפגעו במלחמה. במסגרת תוכנית "כנפיים" של הסוכנות היהודית וקרן מיראז' שפועלת בשיתוף משרד העלייה וקרן היסוד, אנשי המקצוע מלווים את המשפחות שאיבדו את יקיריהן.
אלי היה בן 22 בנופלו. המשפחה יושבת שבעה ברחוב אבן שמואל 11 בירושלים.
רב"ט אמיל סמוילוב ז"ל
אמיל היה מאבטח מתקנים במתפ"ש. הוא עלה מרוסיה כדי להתגייס לצה"ל, ובמסגרת תפקידו שירת בתור מאבטח מתקנים. חבריו לשירות מספרים כי היה החייל הוותיק ביותר במחלקת הגנת המחנה ורק לפני חודש קיבל אות הצטיינות מרמת"ק עזה לרגל ראש השנה על הצטיינות במילוי תפקידו ועל ששימש דוגמה אישית לחבריו למחלקה.
אלחנן חזן, המפקד הישיר של אמיל סיפר על הקשר הקרוב ביניהם: "אמיל היה עבורי כמו אחי הקטן, קודם כל בגלל האישיות המיוחדת שהייתה לו ובנוסף בגלל שהוא היה חייל בודד. אמיל היה חבר, שותף אמת ומסוג האנשים שברגע שהשם שלו נאמר בקול - החיוך עולה אצל כל מי ששמע אותו".
"המשפט 'מים שקטים חודרים עמוק' מתאר את אמיל במדויק", סיפרה ענבר לבון, מש"קית ת"ש ששירתה יחדה עם אמיל. "בלי הרבה בלגן מסביב ובלי יותר מדי רעש, הוא הצליח לעשות את הדברים בצורה הכי טובה שיש, בצניעות. אמיל תמיד דאג לכולם, והיה לו את החיוך הכי מתוק שיש".
"אמיל היה בחור צנוע ושקט. הוא לא היה צריך יותר מידי בשביל לעשות את עבודתו בצורה הטובה ביותר", סיפר חברו מהבסיס יואב שנבל. "אני זוכר שהייתי מביא לו אוכל לשמירה בש"ג והוא תמיד היה מודה לנו בצניעות. הוא לא היה מוותר אפילו לא יום אחד על אימון אמיתי, ותמיד ידע לעשות את המשימה שלו הכי טוב".
אמיל היה בן 22 בנופלו. המשפחה יושבת שבעה ברחוב משה שרת 17, קריית ים.
בן מנשה מזרחי ז"ל
בן עלה ארצה מקנדה בגיל 18 לקבוצת יבנה, שם עשה מכינה קדם צבאית. מאוחר יותר התגייס לצה"ל, שירת כחייל בודד – היה חובש קרבי בגדוד 101 של הצנחנים. הוא הגיע לפסטיבל נובה ונרצח סמוך לרעים.
"הוא היה עם חבר, איתי, שנפל ביחד איתו. הם הבינו שהמצב לא טוב והחלו לתפעל את האירוע – בן היה חובש ואיתי היה לוחם ביחידה מובחרת", סיפר שלמה, האח המאמץ של בן ז"ל בקבוצת יבנה. "הם ראו מישהי עם פצע ירי ובלי לחשוב פעמיים – הם עזרו לה וטיפלו בה".
"יש סרטונים שבהם רואים אותם - הם שברו חלון של אמבולנס, בן הוציא את תיק העזרה הראשונה. אנשים סיפרו לנו שהם עזרו לפצועים ופינו גופות. הם לא חשבו על עצמם, אלא חשבו על איך להציל ולעזור לכמה שיותר אנשים. הם הלכו בתור גיבורים".
"בן נהרג כי הוא החליט לא לברוח מהמסיבה, אלא לעזור לאנשים אחרים", אומרת ל-N12 מישל, חברת המשפחה. "זה היה בן. הוא אהב מאוד לעזור לאנשים. הוא אהב ליהנות ולעשות חיים, היו לו הרבה מאוד חברים מכל מיני תחנות בחייו".
"למשפחה שלנו יש הרבה זיכרונות של טיולים משותפים", ציינה מישל. היא מכירה את בן עוד מהתקופה שבה גר בוונקובר. כשהיא ומשפחתה עלו ארצה, הם שמרו על קשר, ובן התארח רבות בביתם. "נסענו לטיולי קרוונים בקנדה. עולות לי הרבה תמונות של כל הילדים ביחד סביב מדורה, צופים בסרטים שמוקרנים על מסכים מאולתרים מבדים ומצעים לבנים. באחד הקיצים שלנו בישראל עשינו קמפינג ביחד. אבל עכשיו הוא לעולם עוד לא יישב בגינה שלי, בבית שלי, לא נשתה ביחד בירה".
"הוא צחק כל הזמן, היה לו צחוק של ילד", אמר ל-N12 משה, חברו מקבוצת יבנה. "הוא היה חכם בצורה בלתי רגילה". "הוא מאוד אהב לבשל ולפנק אותנו ולהכין לנו אוכל - הוא היה מכין פויקע טעים", הוסיפה רונה, מהמשפחה המאמצת של בן ז"ל בקבוצת יבנה. "הוא אהב מאוד לעשות ישיבות, שנשב ביחד, והוא היה יוזם - אם יש ערב פנוי, הוא היה מזמין את כולם לשבת. תמיד היה איכפת לו שכולם בסדר, מאוד אהב את הביחד שלנו".
יושבים שבעה בקבוצת יבנה.