נירית הונוולד-קורנפלד עברה לקיבוץ בארי לפני חמש שנים כשהתקבלה לתפקיד שכל כך רצתה בו: האחות של הקיבוץ, זאת שאמונה על בריאותם של כאלף ומאתיים התושבים. "להיות האחות של הקיבוץ זה להיות כמו הבת של כולם, האחות של כולם", היא מסבירה. "אני גרה שם רק חמש שנים ומרגישה כאילו נולדתי במקום הזה".
נירית התיישבה בפעם הראשונה מול המצלמות של "עובדה" בכדי לספר על מה שעבר עליה ביום שבת השחור ההוא. "המחבלים פשוט נכנסו למרפאה, ירו צרורות, זרקו כמויות של רימונים. זה היה נורא, פשוט נורא. הם ירו המון, ואתה שומע את ה'אללה אוכבר' ואותם צוחקים", נירית אומרת בדמעות, ומספרת כיצד שרדה את התופת שעברה על המרפאה בקיבוץ: "לא חשבתי שאפשר לצאת משם בחיים".
את נירית ואת קיבוץ בארי התחלנו ללוות עוד בזמן שהגופות שכבו בצדי הדרך, והקרבות בקיבוץ עדיין התחוללו. צילמנו אותם שם, את החברים שעמדו יחפים על הכביש והמתינו לאוטובוס שייקח אותם למלון בים המלח אליו פונו. המצלמות של "עובדה" הגיעו יחד איתם אל המלון שנמצא בין ים המלח למדבר יהודה, בו תושבי הקיבוץ החלו לאסוף את השברים.
המלון מלא במתנדבים, במטפלים, בערימות של בגדים שנתרמו לאלו שהשאירו הכול מאחור. התלווינו לסנדרה פלץ-קצב, עובדת סוציאלית מחוזית במחוז דרום של משרד הרווחה. בקומה העליונה, בטרקלין העסקים של המלון, היא אספה יחד עם צוות של משטרת ישראל דגימות די. אן. איי מהחברים על מנת שיוכלו לזהות את הגופות.
למטה, בלובי המלון, מרכזים את רשימות האנשים הנעדרים ומנסים להבין ממי צריך לקחת דגימות, ולמי כבר אפשר להודיע שיקיריהן נרצחו. כל זאת כשגם להם יש עוד נעדרים וקרובים שגורלם לא ידוע. מאוחר יותר באסיפת הקיבוץ עולים נציגי הוועדה לדבר על תהליך הזיהוי, ועל ההודעות הפורמליות שביכולתם למסור בינתיים.
אחרון עולה לדבר מייקל, פסיכולוג המתנדב במלון ומפציר בחברי הקיבוץ: "אנחנו בתקופה פסיכית של המתנה. בינתיים תתחבקו אחד עם השני. תמשיכו עם החיבוקים, אני מתחנן, תמשיכו עם החיבוקים".