בבוקר שבעה באוקטובר סרן מ' הוקפצה לבסיס. כשהגיעה, מיד התקשרה לסבתא תמי שמתגוררת בבארי. השעה הייתה 8:30, ומ' הספיקה להחליף כמה מילים עם סבתא. "בדרך כלל היא אומרת שהכל בסדר, אבל שמעו שמשהו שונה", היא מודה. "היא אמרה שהיא מאוד מפחדת וששומעים הרבה יריות מסביבה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה ושאנחנו תכף מגיעים אליה". אבל הצבא לא הגיע בזמן עבור סבתא תמי, והיא נרצחה באותו יום על ידי מחבלי חמאס.
"זה אחד הדברים שהכי קשים לי בכל התקופה הזאת", מ' אומרת. "הכשלון הענק הזה – שסבתא שלי ועוד רבים שילמו עליו בחייהם. אני מרגישה אחריות". מ' לא גדלה בקיבוץ בארי, אבל היא בילתה בו המון. "זה מקום שאני מחשיבה כבית", היא מספרת. "לא היתי מוכנה לאירוע משפחתי כזה ולאובדן כזה גדול".
בפעימת השבת החטופים הראשונה, מ' התבשרה שהיא זו שתטיס את השבים מעזה עם הגעתם לישראל. "פתאום לראות את הפרצופים האלו, שכולם כל כך מחכים שיחזרו, ורואים אותם בכל יום בכל מקום. פתאום לראות את הפנים הטהורים האלו – זה היה מרגש. זה הרגיש טבעי, רציתי לטוס עד החרמון וחזרה. לא רציתי לנחות".