12 בפברואר הוא תמצית הביטוי "שמחה מהולה בעצב" – באישון ליל חולצו שני החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר במבצע הרואי, ובבוקר שלמחרת הגיעה הבשורה המרה: הותרו לפרסום שמותיהם של שני חללי צה"ל, אלון קליינמן ועדי אלדור. אתמול (חמישי) בעובדה סיפרו הוריו של עדי לחן ליברמן על הרגשות המעורבים למשמע שתי השורות ועל הבחירה להתייצב לצד משפחות החטופים בשעתם הקשה ביותר: "הילדים שלנו נהרגים כי הם חושבים שהמלחמה צודקת, אסור להפקיר אותם".
אל בית משפחת אלדור בשכונת דניה שבחיפה הגיעו בזה אחר זה משפחות החטופים. רצו להודות לרקפת ולירון, הוריו של לוחם מגלן עדי אלדור ז"ל, על שבחרו לחזק אותם מתוך התהום שנפערה תחת רגליהם. בתחילת השבוע רקפת ולירון אלדור ביקשו להעביר מסר ברור: חייבים להחזיר את כל החטופים.
"הילדים שלנו נלחמים כי הם חושבים שהמלחמה צודקת", אמר לירון, אביו של עדי, בהצהרה שמסר לתקשורת. "הילדים שלנו נהרגים כי הם חושבים שהמלחמה צודקת, הילדים שלנו נהרגים בשביל החטופים. הם אנשים שמגיע להם לחזור הביתה, אנחנו לא יכולים להפקיר אותם".
בראיון לחן ליברמן מסביר לירון את הבחירה להתייחס לחטופים ברגע הקשה בחייהם. "אני חושב שזה קודם כל מעיד על המצב שבו אנחנו כמשפחה ואנחנו כאומה נמצאים בו. זה מעיד על הבן שלנו, עדי, שלפני שבוע וחצי, בסוף שבוע האחרון שלו אחרי 60 יום, טרח לדבר איתי על חטופים".
בהמשך סיפר על הרגשות המעורבים למשמע הבשורה הנוראה על מות בנו, לצד הבשורה המשמחת על שחרור החטופים: "אתה יודע מה אתה הולך לראות בבוקר – אתה הולך לראות שהשם של הבן שלך ושל עוד יקיר שהותרו לפרסום. הדבר הראשון שאתה רואה זו הכותרת ש'חולצו שניים'. פתאום הרגשתי התעלות. זה הדבר הראשון שאמרתי לרקפת – שסוף סוף יש טוב, יש טוב".
"עדי ידע שהוא נלחם בשבילם"
"בארבעת החודשים האחרונים הבנו שזה לא 'אני חיה לי פה בבית היפה שלי עם הטיול לחו"ל שלי והמשפחה האהובה שלי – מה שקרה הרבה יותר גדול מאיתנו", הוסיפה רקפת. "יש לי שני בנים שנלחמים בעזה. עדי המדהים שלנו שנפל ואורי שמשרת בהנדסה קרבית. החטופים זה משהו שמלווה אותנו כבר ארבעה חודשים. כל עוד עדי נלחם הוא ידע מה המטרה – הוא היה שם בשבילם".
לירון הוסיף כי "המשפחות של החטופים הפכו איכשהו לנטל. זה כאילו משהו שלוחשים לך באוזן, 'החטופים מפריעים, החטופים מפריעים'", מסביר לירון. "אתה נאכל מבפנים. אתה אומר על זה שלחתי את הבן שלי למות?". לירון המשיכה בתסכול: "אני רוצה לראות דמעה מהשרים בממשלה. אני רוצה לראות אמפתיה. אין כלום, ריק. איפה אתם? יש לכם עם מדהים, ולא מגיע לו מנהיגים כאלה. מגיע לנו יותר".
איך זה להיות אימא ללוחם כשזה מה שאת מרגישה כלפי הממשלה?
"נורא ואיום, קטסטרופה. אין לי מילים לתאר לך את הדיסוננס הפנימי הזה. תחושה נוראית שהבן שלך, הבנים שלך מסכנים את חייהם ואת לא סומכת על מי שנותן את ההוראות. ארבעה חודשים דאגתי כל שנייה, לא היה רגע שלא דאגתי. עכשיו אני כבר לא דואגת".