מהלך לא צפוי התרחש לפני ארבעה חודשים במשפחתו של יחזקאל. בגיל 30, עם משפחה וילדים ועבודה בהיי-טק, אחיו הגדול התגייס לצה"ל. יחזקאל (שם בדוי), בן 21, הוא תלמיד ישיבת פוניבז' בבני ברק, ישיבת העילית של הציבור הליטאי, כנראה הישיבה החשובה והנחשבת ביותר בישראל: כמעט ואין צעיר ליטאי שלא חולם להגיע לפוניבז'. וכמו האח הצעיר גם האח הגדול הוא בוגר הישיבה המיוחסת.
בשלב מסוים פנה האח לדרך אחרת, וכמו לא מעט צעירים חרדים פנה לאחת המסגרות שמכשירות בוגרי ישיבות לעבודה בהיי-טק ויצא לדרך חדשה - חרדי, אבל עובד היי-טק. וכעת, עם המלחמה, גם חייל ביחידה טכנולוגית במסגרת מסלול הגיוס המיוחד שנפתח לחרדים. בעוד כשנה הוא צפוי להשתחרר.
ההורים שלו, מספר יחזקאל, דווקא קיבלו את גיוס הבן שלהם בהרבה כבוד והערכה: "אגיד את זה כך, זה לא שזה הכיוון הטבעי שהם ציפו לו. אבל הם כן שהם קיבלו את זה לגמרי, ולא רק במובן של לקבל את האחר, השונה, אלא הם קיבלו את זה כמעשה לגיטימי. כן, זה קרה בגלל המלחמה - זה לא שלפני המלחמה הם חשבו שזה הדבר הכי חמור שאפשר לעשות. אבל ברור שנהיה מצב אחר".
המלחמה עשויה להביא יותר ויותר הורים חרדים. כמו ההורים שלך, להסתכל על גיוס בצורה לגיטימית יותר?
"בגלל שהמלחמה מאוד מחדדת את המתח, את הצורך והדחיפות, בהחלט יכולה להיות לזה השפעה. כמה השפעה? אני לא חושב שזה יכול להביא למהפכה אבל זה יכול להשפיע", הוא משיב. "האמת שאני מאוד הבנתי את אחי. ספציפית אני עושה עם החיים שלי דברים אחרים, אבל אני מאוד מבין את הטענה המוסרית של החילונים. ברור שיש מחיר מוסרי בכך שאנחנו לא מתגייסים. אני חושב שההחלטה לא להתגייס היא מוצדקת, אבל ההחלטה כן להתגייס היא החלטה מאוד מובנת".
יש הבדל גדול מאוד בין גיוס מרצון לבין התרחיש של גיוס חובה לבני ישיבות - תסריט שעשוי להפוך למציאות בחודשים הקרובים, כפי שהבהירה היועצת המשפטית לממשלה. "תהיה מהומה במדינה שה' ישמור", אומר יחזקאל בן ה-21 בחשש, "זה לא יקדם את המטרות של אף אחד מהצדדים לשום מקום. אם אנשים רוצים לקצר את הסדיר, זה רק יאריך - כי יצטרכו הרבה יותר שוטרים צבאיים. תצטרך חטיבות שלמות של משטרה צבאית".
"מה שמפריע זה לא הנטל, ששירות חרדים יקצר את השירות הסדיר בכמה חודשים. לא זו הנקודה", הוא טוען. "מה שמפריע לכם באמת זה שמרגישים שיש פה אנשים שהם מצד אחד הם חלק מהמדינה, ומצד שני הם לא מוכנים לעמוד מאחורי זה ולשלם את המחירים שהמדינה דורשת. וגם במטרה הזאת זה לא יקדם שום דבר וזה ידרדר את המצב אחורנית".
עם זאת, מבקש יחזקאל להדגיש כי המלחמה משמרת ואף מחזקת ניצנים של שינוי. "בתחילת המלחמה הרחוב החרדי כן היה יותר ער לנושא הזה מעכשיו. אבל יכול להיות לזה השפעה של חלחול איטי. צריך לתת לזה את הזמן. בסוף בן אדם חי בתוך חברה, זה לא שכל אדם בפני עצמו יושב וחושב האם אני אתגייס או לא, ומעלה לעצמו שיקולים לפה ולשם ובסוף מחליט. גם בחורים חילונים שכן מתגייסים לא עושים את זה דווקא מתוך הכרה אידיאולוגית מוסרית".
"ביום-יום בחור ישיבה יכול קצת לתרץ לעצמו שהוא לומד והכול טוב, לכל אחד הססמאות שלו. אבל בתקופה הזאת, כשחיילים מסכנים את החיים שלהם כל בחור חייב להוכיח יותר את זה שהוא נמצא בישיבה", אומר יואל בן ה-19, גם הוא תלמיד ישיבה. "לומדים יותר, משתדלים ללמוד יותר ברציפות וכל אחד מנסה לקחת על עצמו עול אישי. לקחת שמות של חיילים, לדוגמה, ולהתפלל עליהם או שאומרים תהילים אחרי התפילה, דבר שלא קורה תמיד. זה מה שאתה עושה בכדי להרגיש שותף".
יואל - גם הוא תחת שם בדוי - לומד כבר שנה בישיבה ליטאית בבית שמש. אל הישיבה הנוכחית, כמו רבים מהלומדים בה, הגיע כמעין מפלט אחרון אחרי שלא מצא את מקומו בישיבות אחרות. מדבריו אפשר ללמוד שלפחות במקרה שלו, הצלחתו להשתלב למרות הקשיים במסגרת המאפשרת יותר שהגיע אליה היא אחת הסיבות שאותו לא נראה בבקו"ם.
"אמרתי שנתתי לעצמי צ'אנס רק בישיבה אחת, וכן רציתי לנסות מקום אחר", הוא אומר. "אמרתי שאני חייב לנסות בעוד מקום אחר, עם סגנון לימוד קצת שונה וצוות יותר קליל ולא מכביד, וכרגע אני נהנה. ברגע שאעזוב את הישיבה, אני לא יכול שלא לעשות משהו - לדוגמה לצאת לעבוד. גם אימא שלי תכריח אותי, אי אפשר בלי לעשות כלום".
חלק מדודיו של יואל שירתו בצה"ל: "יש לי צד במשפחה שבו כולם חזקים דתית ועם אידיאולוגיה והם שם כולם קצינים 'גבוהים'. אני כן חושב שבחור שלא מוכיח את עצמו במאה אחוז ולא נמצא בישיבה צריך להתגייס, וזה נכון עכשיו יותר מתמיד. אבל אין באמת שלוחה חרדית מתאימה", מבהיר יואל - ומדגיש כי לשיטתו "על כל מי שלא עילוי להתגייס".
אבל כבר 75 שנה שזה לא קורה.
"בוא נגיד שאם הצבא היה חרדי, כל חילוני היה מפחד לשלוח את הילד שלו. אז יש את 'נצח יהודה' ושלוחות חרדיות אחרות. אבל זה בדרך כלל בחורים שנפלטו מישיבות, זו לא רמה דתית ואנשים מפחדים מזה. אבל אין איזו שלוחה חרדית כזו וזה מה שצריך לגשר עליו. יכול להיות שזו חלק מהבעיה שלא מתגייסים. אני כן חושב שאם הרבה בציבור היו מתגייסים אוטומטית, הפלוגות החרדיות היו באמת נהיות יותר חרדיות".
בקיצור, זה עניין של ביצה ותרנגולת. בגלל שהיחידות החרדיות הן לא מספיק חרדיות, אז אני לא שולח את הילדים שלי. ובגלל שאתה לא שולח היחידות לא מספיק חרדיות. זה מעגל שצריך לקטוע אותו.
"זה נכון. וכדי שזה יקרה אתה צריך כוח גדול שיעשה את זה. אם הייתה יחידה חרדית ברמה דתית גבוהה והיו חרדים שמתגייסים, אז זה מביא עוד חרדים".
איך אתה מדמיין יחידה כזאת? ולמה מה שיש היום בנצח יהודה לא מספיק טוב?
"אני לא מדבר על שלוש תפילות ביום או על מה ללמוד. אני מדבר על החבר'ה שנמצאים שם שזה לא חבר'ה כמו שהיה לך בישיבה. אני עם טלפון כשר, גם בלי SMS. לא יכול להיות שאני אגיע לצבא ויהיה לידי כזה דבר. לא הגיוני שאני אשב בחדר בלילה עם כל החברים שלי והם יהיו עם אינסטגרם".
גם יחזקאל מסכים: "אין אפשרות כרגע לשמר אנשים דתיים ברמה רצינית בצבא. זה יצריך רצון טוב של שני הצדדים, אבל זה בעיות שאפשר לפתור. אבל האפשרות באמת להיות מחוברים מבחינה רגשית לחברה החילונית ולציבור הישראלי ולהישאר דתיים ברמה גבוהה היא מאוד קשה. לדוגמה, הציונות הדתית עושה את זה ובאמת משלמת מחירים מאוד גבוהים בצורה של אחוזי נשירה".
אבל הנשירה - גם מהמגזר הדתי-לאומי וגם מהמגזר שלכם - לא מתרחשת רק בגלל הצבא
"נכון. אבל הצבא זה פרט מרכזי. אין דבר כזה להתגייס לצבא בלי מטען אידיאולוגי. צבא זה צבא, ויש לו סמלים. צבא זה לא עבודה עבודה, אתה יכול לעבוד בין שמונה בבוקר לארבע בצוהריים, עושה את העבודה שלך והולך הביתה. בשביל להתגייס לצבא באמת אתה צריך להיות מחובר למטען האידיאולוגי שלו. תמיד כשהחרדים מדברים על גיוס אומרים שלימוד התורה מגן על הציבור. הסיבה שהחיים במדינת ישראל מאפשרים זהות יהודית עמוקה היא במידה רבה בגלל העובדה שיש ציבור גדול שמחזיק את היהדות בצורה הישנה שלה".
ברמה הפרקטית, האם יש דרך מעשית להוביל לשינוי? שתי גישות עומדות לכאורה על הפרק. הראשונה, החריפה יותר, קוראת לגיוס הצעירים החרדים בכל מחיר. הגישה המרוככת יותר מציעה אכיפה דרך הכיס - פגיעה בתקציבי הישיבות ומימון האברכים. יחזקאל וגם כמה מחבריו הצעירים שמצטרפים לשיחה משוכנעים שדבר לא יעזור: "אין לחברה הישראלית שום דרך להוביל לגיוס חרדים בטווח של 15 השנה הקרובות". ועם זאת התרחיש השני, הכספי, עשוי לדבריו להשפיע לחיוב על מספרי הצעירים שיבחרו לעבוד על פני הלימוד בישיבה.
"צריך להבין שברמת הפרט זה לא מספרים גדולים", הוא מבהיר. "כוללים משלמים סביבות 1,400-1,200 שקלים לחודש לאברך. זה כולל כסף שראשי הכולל מגייסים. אם זה ירד מ-1,200 ל-800, זה לא סכום שיעשה הבדל משמעותי. אני יכול גם להבין את הטענה של לא לשלם - אבל לא כאמירה של 'ככה הם יתגייסו' אלא כאמירה של צדק. אני לא חושב שזה נובע מצדק, אבל אני מבין את הדיון".
מי שממש החודש מימש את המונח תורתו אומנותו וביקר בלשכת הגיוס - רק בכדי לצאת אחרי זמן קצר עם פטור ביד - הוא יוסף. "המפגש היחיד של בחורים חיילי צה"ל זה עם חיילים שנמצאים בלשכת הגיוס", הוא אומר. "בסופו של יום חלק לא קטן מהסיבה שהחרדים בכלל לא חשבו על צה"ל היא כי אף פעם לא הייתה לו את החווייה שצה"ל צריך אותם. החוויה הייתה שיש כל כך הרבה בטלנים בצה"ל".
לדבריו, כעת יש "מצוקה אמיתית" שמשנה את המצב: "פתאום כשהתחילה המלחמה וראינו שמאות אלפי חיילי מילואים מתגייסים ונכנס לעזה ואולי גם ללבנון מבינים שוואלה, באמת צריכים פה אנשים. אז מתחילים לשאול איפה אנחנו בסיפור הזה? זה משהו שהמון-המון שנים לא היה כאן מדינת ישראל בסדר הגודל הזה. הפסקנו לדבר על שירות בצה"ל בתור לשרת את המדינה או את החברה הישראלית והתחלנו לדבר על זה בתור הביטחון של ישראל, הדרך היחידה שלנו להתקיים ולפעול בארץ ישראל".
"הבעיה היא שכרגע צה"ל נתפס בציבור החרדי עם כל כך הרבה שליליות וחרדה, שפשוט קצת נרתעים מעצם השיח הזה ונבהלים ממנו", מצהיר יוסף. "אבל אני חושב שבדיון פתוח והגון, שייתן את הכבוד הראוי לערכי היהדות ולערכי החרדיות, אפשר יהיה להתקדם גם בעניין הגיוס".
יוסף - גם הוא בן 19 ותחת שם בדוי - לומד בישיבת "חברון" בירושלים. יחד עם פוניבז' זו אחת משתי ישיבות הדגל, האליטה החרדית-ליטאית. לפני מאה שנה בדיוק נדדה הישיבה מליטא לארץ ישראל אחרי שהממשלה שם דרשה מתלמידי הישיבה להתגייס לצבא הליטאי, או לחלופין לשלב במוסד לימודי חול. כנראה שיש דברים שלא משתנים אף פעם. עם האתוס הזה של ההתנגדות מצאה הישיבה מפלט כאן בארץ. יוסף מספר בגאווה כי אחד מאבותיו נמנה עם הרבנים שייסדו את הישיבה בארץ החדשה.
ועם זאת, הוא אומר, הדור שלו מכניס לישיבה הוותיקה רוח חדשה שכן מצפה לשינוי מסוים. "המלחמה עשתה שינוי תודעתי מטורף בציבור החרדי. אחי למשל למד בישיבה לפני עשר שנים, בזמן של 'צוק איתן'. זה היה בדיוק לפני שיצאו לחופשה השנתית של 'בין הזמנים' וירדה הוראה מהרב שטיינמן להישאר בישיבה, ללמוד ולהתפלל בשביל החיילים שנמצאים בעזה. הבחורים לא היו מחוברים לזה כמעט בשום צורה. הם אפילו לא ממש הבינו מה רוצים מהם. אבל עכשיו, מתחילת המלחמה, בחורים קשרו ציציות לגופיות של צה"ל ושלחו לחיילים. לפני עשור אי אפשר היה לדמיין את זה".
החילוני הממוצע אומר לעצמו עכשיו "איך אתה בדיוק עוזר לי פה".
"אין ספק שהדבר הזה שאין שותפות בין הציבור החרדי לבין המגזר הישראלי וכשהמדינה כולה בצרה ובסכנה הציבור החרדי חי בלה לה לנד. זה לא יכול להמשיך לעבוד ככה, זה ברור לכולם. השאלה היא מה עושים עם הדבר הזה. הציבור החרדי מתחיל בכלל לחשוב על צה"ל. זה חידוש. עד היום צה"ל היה איזה דבר שלא קשור אלינו, אתה רואה שדברים משתנים".
ולמרות כל זאת, הוא מבהיר: "אני לא חושב שבעשור הקרוב יהיה כזה דבר. אני כן מאמין שנראה יותר חרדים בצה"ל. אני לא חושב שבחורי הישיבות יקומו ויתגייסו". מה צריך לקרות כדי שבכל זאת משהו ישתנה? "אפשר להקים כאילו צבא נפרד, אבל זה לא יעזור", אומר יחזקאל. "כי כמו שאמרתי הבעיה היא לא עניין טכני של מה עושים עם כשרות במטבח. אפשר לסדר את זה, אפשר לעשות רק גדודים נפרדים. גם אם תיצור מין תת-צבא כזה, עם מטען אידיאולוגי אחר, אסור שזה יקרה. זה הרס של מוסדות המדינה ברמה הכי קשה שיש. הראשונים שצריכים לא להסכים לזה הם החילונים".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv