"רוצה לחזור לעזה": אמש (שבת) הבאנו ב"חדשות סוף השבוע" תיעודים יוצאי דופן מלב עזה. שני לוחמי מילואים, טל מורד ושלומי אלפומה, חזרו לקרבות הקשים בעומק ח'אן יונס ותיארו את החזרה לשגרה, שלעיתים נראית קשה אף יותר. סיפרו איך השפיעו המילואים על העבודה והלימודים; על המשפחה והזוגיות – על המציאות שהשתנתה בזמן שנקראו להילחם.
עד לפני המלחמה, טל מורד היה דוגמן, כוכב רשת וסטודנט למנהל עסקים, אבל במאה הימים האחרונים היה לו רק תפקיד אחד: לוחם קומנדו בסיירת הצנחנים. הוא נכנס לרצועה עם מצלמת וידאו וחזר עם יומן מלחמה מצולם מנקודת מבטו.
"לא פשוט לראות את זה", הוא מספר בעודו פותח את המחשב וחוזר שלושה חודשים אחורה, לסרטי המלחמה יוצאי הדופן שצילם במצלמת הגו-פרו הפרטית שלו. "התחנה הראשונה הייתה בבארי. היה אמור להיות כוח שהחביר אלינו גופות", שחזר. "אני, בידיים שלי, הרמתי עשרות גופות. לא נתנו לזה יותר מדי מקום, הבנו שאנחנו צריכים להתמקד ביעד הבא שלנו. כניסה קרקעית לעזה".
את הרגע של חציית הגדר, סיפר, הוא לא ישכח לעולם: "זה ריח של מוות שלא יוצא מהאף. תוך כדי את רק מחפשת את הנ"ט, מאיפה הוא יבוא אלייך". הם לחמו במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון הרצועה. בתוך בתי ספר, מסגדים ובתי מגורים שבהם הוסתרו מטענים, רקטות ונשקים.
הסימנים מהחטופים – וההיתקלות
"מצאנו שם דברים מוזרים", נזכר. "מדים משומשים של צה"ל וכומתה של תצפיתנית. על הקירות היה כתוב: "אימא אני אוהבת אותך, אני בחיים. אני מתגעגעת אליכם". יכול להיות שהייתה פיזית בתוך הבית, יכול להיות שאני נמצא פיזית 20 מטר מחטוף".
באחד הימים הכוחות קיבלו מודיעין דחוף על חוליית מחבלים שממוקמת כמאה מטר מהם. "טיהרנו את הקומה הראשונה – פותחים בירי רטוב, זורקים רימונים", הסביר במקביל לסרטון. "תוך כדי שאנחנו עולים לקומה השנייה, אנחנו שומעים רעשים מוזרים על המדרגות. "רימון!", צועק הלוחם בתיעוד. "אל תזוזו ימינה".
"לא חזרתי להיות אותו טל"
טל השתחרר לפני שבוע וחצי מהמילואים, ועדיין לא הספיק לעכל את כל מה עבר. "בשבוע הראשון לא עשיתי כלום חוץ מללכת לפסיכולוג", שיתף בכנות. "יצא לי כמה פעמים לנסות לשבת עם חברים לבירה והבנתי שזה קצת גדול עליי. לא הצלחתי לתקשר עם אנשים שלא חוו איתי את הסיטואציה. זו תחושה של בדידות".
על הניסיון לחזור ללימודים סיפר: "אני בפיגור של שבועיים בחומר אז קשה לי להבין את הדברים. יש 'אאוטים' כאלה. בשבוע הבא אני אמור לצלם קמפיין חדש ולהתנהג כאילו הכול בסדר איתי. אבל זו לא המציאות. אני מאוד רוצה להגיד שאני 'ביום שאחרי', אבל לא חזרתי להיות אותו טל".
גם שלומי אלפומה, שסיים את המילואים אחרי כמעט 80 יום, לא חזר לאותה המציאות. אפילו לא לאותו הבית. המשפחה פונתה מקיבוץ יפתח הצמוד ללבנון, וכבר שלושה חודשים הם נמצאים במלון מפונים בגינוסר. הוא נכנס לרצועה עם לוחמי הנח"ל ואשתו לינוי ארזה את המזוודות ותמרנה בין עבודה לטיפול בילדים.
"הילדים רוצים להיות איתי - אני רוצה את שקט"
"מאוד רציתי להגיד לו שהכול בסדר, אבל לא הצלחתי", היא משתפת. "בכל שיחת טלפון אמרתי לו: 'אני לא יכולה, אני בקריסה'". שלומי ענה עם דמעות בעיניו: "זה קשה מאוד להמשיך במילואים כי אני רוצה להיות איתה ולעזור, אבל אין לי ברירה. אני שם, אני בסיטואציה אחרת. זה מלחמה. אני גם לא רוצה לסיים, מרגיש שאני באמצע".
על השאלה: איך השפיע המלחמה על הזוגיות והמשפחה, השיב: "שלושה שבועות ישנתי באוהל איגלו, בשקי שינה. פתאום לישון במיטה עם עוד בן אדם זה שונה. הילדים רוצים להיות איתי, ואני רוצה את השקט שלי. וגם היא (אשתו לינוי) 'אוכלת' מזה". לינוי המשיכה: "איך שהוא חזר היה לנו פיצוץ כי אנחנו בעצם לא מכירים אחד את השנייה".
לינוי מנסה לשכנע את שלומי ללכת לטיפול, להציף ולדבר על הדברים, אך הוא עדיין לא מסוגל. וכמוהו – לוחמים רבים. הם נכנסו עמוק פנימה בלי לדעת כמה קשה יהיה לצאת החוצה. מנסים לקחת את הזמן, לעכל ולהשלים פערים, אך יודעים בתוך תוכם שזה לא נגמר – זו רק הפוגה עד הפעם הבאה.