הכפר שחוטף הכי הרבה אש מלבנון - והתושבים שלא מתפנים: ערב אל-עראמשה הוא הכפר הבדואי היחיד בגבול הצפון, והוא שוכן מטרים אחדים מלבנון. עד 7 באוקטובר התגוררו בכפר הפסטורלי כ-1,800 תושבים, שהיו רגילים בעיקר לפעיות של העיזים. מאז כמובן התחלף השקט המוכר ברעש הפיצוצים והאזעקות. ולמרות זאת, רובם מסרבים לעזוב את המקום, בין אם זה בגלל החקלאות, או האמונה - שבית לא נוטשים.
מוחמד מחאמיד בן ה-75 מתגורר זה יותר מ-60 שנה בכפר, ואף שעמדת חיזבאללה משקיפה ישירות לביתו מטרים ספורים ממנו, הוא מסרב בתוקף לעזוב. "אני זקן בן 75, לאן אני אלך? הוא שואל וממשיך: "אני לא יכול ללכת לבית מלון כי אין כמו הבית שלי - אני רוצה לחיות ולמות בבית שלי".
עלי מחאמיד, לשעבר יושב ראש ועד הכפר, חזר לביתו למרות החשש. "מאז 16 באוקטובר התחלקנו במלונות בכל חלקי הארץ אבל אחרי שלושה חודשים צריך לחזור, מתגעגעים לבית", הוא מספר. "אמרנו בסדר, חשבנו שבוע-שבועיים אף אחד לא חשב שהמלחמה הזו תימשך 95 יום", הוא מוסיף.
מאות טילי נ"ט ששוגרו משטח לבנון נחתו באזור. אומנם הבתים בכפר לא נפגעו, אבל כשהתושבים מסתכלים סביב, הם מבינים שנסראללה לא עושה הנחות למוסלמים: "דין אל-עראמשה כדין דוב"ב וכדין זרעית", אומר עלי מענזי, תושב הכפר. "אולי במפתיע הם יכולים להיכנס מאחורה, כי הם הפגיזו את הגדר ואין יותר גדר, רק הבטונדות נשארו", מתאר את החששות.
אורן, תושב הכפר שגם בחר להישאר בביתו, מודה כי הפחד הוא ממשי ונוכח כל העת: "אנחנו עלולים למות פה, כל רגע יכולה להיכנס לפה חוליה של מחבלים - אנחנו נמצאים בסכנת חיים פה באמת". לפאיזה מחאמיד, מוותיקי הכפר שנשארה בביתה נמאס ממחבלי חיזבאללה שממשיכים לירות: "שימותו כולם, שלא יזרקו עלינו קטיושות, מספיק כל פעם מפחדים ומפחדים".
מתחילת המלחמה הפך הכפר הבדואי הוותיק לשדה קרב, חלקו שומם לחלוטין, וכמעט בכל יום נשמעת בו אזעקה. העסקים כולם סגורים כך גם מערכת החינוך והמקום היחיד שנותר פעיל זו המרפאה המקומית. ד"ר שלומי בן-משה, רופא במקום, מספר: "אנשים נאחזים פה באדמה ובבית שלהם, אלה לא בדואים שנודדים, אלה בדואים שמחזיקים את האדמה. גם בבתי מלון המצב לא קל, המשפחות של חלק חזרו משם כי היה קשה להתמודד עם הילדים. חלק מהמבוגרים בכלל לא הלכו".