פרשת משה קצב, המלווה את הציבוריות הישראלית בשש השנים האחרונות, הגיעה הבוקר לשיא כשבית המשפט העליון דחה את ערעורו של קצב והכריע שהוא אנס. הטיפול התקשורתי בפרשת קצב נתן את הרושם שנסדק קשר השתיקה סביב מקרים של אלימות מינית. לראיה, יותר ויותר נפגעות שהושתקו בעבר החלו לצאת מהמחתרת ולהשמיע את קולן. הדיון הציבורי בסוגיית עבירות המין בישראל הפך לאפשרי את גל התלונות כלפי אנשי ציבור ומפורסמים אחרים, עד להרשעתם של רבים מהם בעבירות מין.
ובכל זאת, בחינה איכותית של הטיפול התקשורתי מצביעה על כך שהעמדה הרווחת של הכיסוי העיתונאי מתמקדת דווקא בהדגשת הספק. כל פעם מחדש אנו נראים מופתעים מ"מעידתו" של הפוגע, ושוב ושוב צצות שאלות סביב אמינותה של המתלוננת. העיסוק התקשורתי עדיין נושא עימו אמביוולנטיות של חברה, העושה שימוש במנגנון של האשמת הקורבן, תיוגה או השמצתה. נראה שהדפוסים הללו בולטים במיוחד כשהחשודים ממוקדים בעמדות כוח.
מיד עם התפוצצות פרשת קצב התגלה כי שמועות על קצב נשמעו שנים רבות מאוד אחורה. מתברר שבמסדרונות הכנסת, במערכות העיתונים ובסלונים של ידוענים כבר נפוצו סיפורים רבים על חשדות לכאורה לתקיפות מיניות. כך עם קצב, וכך גם עם איציק מרדכי וחנן גולדבלט. אנשים בעלי השפעה, ובראשם אנשי תקשורת ואנשי ציבור, נחשפו לגילויים הללו, לעיתים מכלי ראשון, אך לא מצאו את הדרך לתת להם פומביות, ובכך לפרוץ את מעגל הסודיות.
עבריין מין, בוודאי כזה שהוא מוכר וחזק, לא יכול היה להפוך לסדרתי לולא זכה לתעודת הכשר, סמויה או גלויה, בתוך הקונטקסט החברתי שבה הוא חי. במעגלים הסובבים אותו (בני משפחה, קולגות, עיתונאים), הוא מוקף באנשים שבמקרה הרע ייצרו עבורו את התנאים שיאפשרו לו להמשיך לפגוע, ובמקרה הטוב פשוט לא יפריעו לו. ללא ספק, הפיתוי לעמוד לימין התוקף הוא גדול. התוקף אינו מבקש אלא שהצופה מהצד יישב בחיבוק ידיים. המתלוננות, לעומת זאת, דורשות פעולה ומעורבות. אלו שתי הברירות. התייחסות לסיפורים הללו כ"רכילויות", "מעשי שובבות", "מעידות" או "ניאוף", מטשטשת את העובדה הפשוטה, שיש יסוד סביר להניח שמדובר באדם עבריין.
חמדנית, שקרנית או משוגעת
הנה הפרדוקס: דווקא א' ול' וה' שהחליטו בעוז לעמוד על דוכן העדים, נשאלו שוב ושוב על כך שלא דיברו עוד קודם. לאותן מתלוננות, כך מתברר כל פעם מחדש, יש סיבות טובות מאוד לא להיחשף. גם בישראל של שנת 2011 מתלוננת תתויג כחמדנית, שקרנית או משוגעת. אולי שוב כדאי להזכיר שלולא א' מבית הנשיא, שגילתה אומץ אישי, ובכך שילמה מחיר אדיר, ייתכן ופרשיית קצב לעולם לא הייתה נחשפת. המחשבה שעבריין סדרתי יכול היה להתחמק מהעמדתו לדין והסיפור לא היה רואה אור לעולם, נראית אפשרית ומחרידה באותה מידה.
עכשיו עם הרשעתו של קצב, אפשר לומר שאנשי תקשורת ונבחרי ציבור עשו מעט מדי. אלו נכשלו דווקא בכך שלא נקטו עמדה בזמן. מבחינה מוסרית, גם העומדים מהצד מחוייבים לנקוט עמדה. זהו קו פרשת המים. תרומתה של התקשורת בפרשת קצב היא חשובה, אבל היא הייתה עשויה להיות חתרנית ממש אם הייתה נעשית 20 שנה קודם. זה לא מאוחר מדי לפרשה הבאה. לשם כך, דרוש לנו קצת מהאומץ של א'.
אירית נחמני היא יועצת תקשורת במשרד יחסי הציבור "יוניק", שטיפל בייעוץ התקשורת של א' מבית הנשיא