"יריתי בעמרי בלום, הוא בן מאומץ שלי - הוא לא בהכרה, יריתי בחזה", כך נשמע שי בלום, אביו של עמרי, בשיחה שבה הזעיק את המשטרה אחרי שירה למוות בבנו. בהמשך ההקלטה, שמשודרת ומתפרסמת בהסכמת הצדדים במשפט, האב שי מסביר: "הוא שלף עליי סכין אז יריתי בו, לדעתי הוא מת" - ומכוון את השוטרים למקום. אלא שלסיפור הזה היה צריך להיות סוף אחר. לגמרי אחר. לשי בלום, שנאשם עכשיו ברצח בנו, היה חלום ילדות שהוא ביקש להגשים – לאמץ ילד ולגדלו כבנו, כחלק מהמשפחה. אבל מה שהתחיל כמעשה אצילי וטוב, נגמר אחרי שנים במוות.
זה קרה לאור יום, מאחורי ביתם שביישוב מכבים, בחודש יולי האחרון. עמרי, הילד המאומץ שאובחן כאוטיסט שלוקה גם בתסמונת אלכוהול עוברית שגרמה לו לא פעם להתנהג באלימות, יצא לטייל יחד עם אביו. בשלב מסוים, כך טוען האב, עמרי שלף סכין – והוא בתגובה של הגנה עצמית הגיב בירי, כך לפי גרסת האב. בריאיון בלעדי ל"אולפן שישי", סיפרה אשתו של שי, גליה, מה קדם למקרה - ועל עמרי, הילד שכל המשפחה אהבה.
בחודשים האחרונים לחייו עמרי חבר לגורמים מפוקפקים. ייתכן שזה מה שגרם לו לברוח מההוסטל שבו שהה. הסיפור מהימים שקדמו לסוף נשמע בנשימה עצורה, כאילו מישהו דהר לעבר הסוף הטרגי כשברקע הרבה סימני אזהרה. "בשישי בבוקר הוא התקשר לנוגה (אחת הבנות של שי וגליה) לומר שנגמרו לו התרופות, ושהוא רוצה לנסוע עם חבריו לאילת", סיפרה גליה. "אחרי השיחה הזאת נוגה מיד התקשרה ואמרה לנו שהוא נשמע מסטול - שהוא נשמע לא איתנו, או שהוא בלי תרופות, משהו לא נשמע טוב".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בשלב הזה עמרי התקשר גם למשטרה, ביקש שיבואו להציל אותו. השוטרת שהגיעה למקום לקחה אותו למכבים, לבית של גליה ושי: "היה יום מאוד חם ושי אמר לו ללכת להתקלח, כדי שירגיש קצת יותר טוב. ואז הוא (שי) אומר לו 'בוא נעשה סיבוב, למקום הקבוע מאחורי הבית, נטייל קצת'".
"זה לא שי להגיב ככה. שי לא פוגע באנשים, הוא אדם טוב. אני לא יכולה לחשוב שזה מה שהוא רצה. אני חושבת שהוא הגן על עצמו"
גליה, אשתו של האב הנאשם ברצח בנו
גליה המשיכה: "שם הדברים קרו. אני בבית, עובדת על המחשב. שמעתי את היריות, מאוד נבהלתי. רצתי מהר לנוגה ושאלתי אותה אם היא שמעה, היא ענתה – לא שמעתי, ניגנתי. אמרתי לה - 'היו יריות, זה מאוד מלחיץ, זה היה פה ואני לא רואה את אבא ואני לא רואה את עמרי'. והיא מחבקת אותי. ואז אנחנו שומעים את שי".
וכך נשמע שי ברגעים האלה, בשיחות עם הכוחות שאותם הזעיק לזירת האירוע: "הלכנו לטייל, לדבר קצת, נתתי לו 400 שקל מזומן שיוכל לחזור להוסטל לקחת את התרופות, הוא שלף סכין, וזהו נגמר".
הדקות הקשות שאחרי הירי ביער ליד הבית
"אני יוצאת החוצה וכל הרחוב משטרה, ושי מוחזק בידי שוטר והוא צועק לי 'אל תלכי לשם'", תיארה גליה את הרגע שבו יצאה מהבית אחרי ששמעה את היריות. "מה, אני לא אלך לראות את עמרי? אז הלכתי. הייתי חייבת לראות אותו. הלכתי אחרי שביל השוטרים, הגעתי למקום וראיתי אותו שם עם שני חורים וסכין נעוצה בחזה. והאמת היא שבאותו רגע פשוט נאטמתי, לא יכולתי לבכות אפילו".
שי מואשם ברצח בכוונה - סעיף הרצח השני בחומרתו. אין חובת מאסר עולם, אבל ניתן לגזור על הנאשם בעבירה זו גם מאסר עולם.
שי טוען להגנה עצמית. מה הוא סיפר?
"שי סיפר שהוא יצא עם עמרי, והם התחילו לדבר. שי אמר לו שהוא צריך לחזור להוסטל ולקחת את התרופות. ואז עמרי התפוצץ ואמר 'אתה לא תגיד, אתה לא תחליט, אני אעשה מה שאני רוצה', שלף עליו סכין וגם התקרב אליו עם הסכין. שי מאוד נלחץ כי פיזית הוא הרבה יותר קטן מעמרי, והוא גם במצב לא בריא. הוא גם מכיר את ההתפרצויות האלה ומבין שעמרי באמת יכול לפגוע בו, והוא נלחץ על חייו והוא יורה בו".
אדם שמפחד מסכין וחמוש באקדח ולא רוצה לקטול חיים, יורה באוויר או ברגל או לכל הפחות ירייה אחת לגוף. כאן יש 9 יריות ו-2 דקירות. זה לא מספר סיפור אחר?
"שי יוצא יחידה מובחרת שעשה קורס טרור מאוד אינטנסיבי ועסק בזה במהלך השירות הצבאי. איך הוא הגיב לתקיפה? הוא הגיב ב-3 יריות ואחרי זה הוא לא יודע. אני ממש מאמינה שהייתה לו תגובה של לוחם. שהוא פעל כמו שלימדו אותו, אבל הוא לא זוכר את זה. נכון לעכשיו שי נמצא במצב של 6 שנים שהוא סוחב דלקת קרום המוח מאוד קשה, שפוגעת ביכולת האנליטית שלו ובזיכרון שלו".
"הלכנו לטייל, לדבר קצת, נתתי לו 400 שקל מזומן שיוכל לחזור להוסטל לקחת את התרופות, הוא שלף סכין, וזהו נגמר"
שי בלום בשיחתו לכוחות אחרי הירי
לא היה כאן זעם שהתפרץ, אחרי שהאימוץ הפך לסיוט? ברגע אחד הזעם של 21 שנה על מה שהילד הזה עולל למשפחה שלכם התפרץ?
"זה לא שלא כעסנו על עמרי הרבה, אבל זה לא היה מקום שמביא לתגובה כזו - זה לא שי להגיב בצורה כזו. שי לא פוגע באנשים, שי הוא בן אדם טוב. אני ממש לא יכולה לחשוב שזה מה שהוא רצה, אני חושבת שהוא הגן על עצמו וזה יצא משליטה".
נדמה לי שאפשר להסכים שהעצבים בגדו בו, בין שהתגונן או שלא. היה כאן אובדן שליטה
"הוא אומר 'חסר לי חלק, אני לא יריתי את מה שכתוב שם'. הוא לא האמין שזה מה שהיה, זה נתק. הוא אומר 'תיקחו אותי ל-MRI, תבדקו מה היה שם'".
האימוץ – והתמודדות המשפחה עם הקשיים
"כשהכרתי את שי הוא אמר לי, ממש על ההתחלה, שכשנהיה זוג נרצה לאמץ", סיפרה גליה. "גם אחרי שכבר הילדים האחרים נולדו, הוא חזר על זה - אני רוצה לאמץ. שאלתי אותו למה. מה רע לך? יש לנו בנות מדהימות. הוא ענה – 'זה לא בשבילי, זה בשביל הילדים. כשהייתי ילד אימא שלי הייתה מביאה ילדי אומנה, נקרעתי מזה שאני צריך להיפרד מהם. אז אמרתי לעצמי כשאהיה גדול אני לא אקח ילד לאומנה - אתן לו את כל מה שיש הוא יישאר אצלנו בבית ויהיה חלק מהמשפחה".
לגליה, היום פרופסורית בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, וראש מעבדה לחקר סרטן, נראתה הבקשה של שי בעלה מוזרה. אבל הוא התעקש, וגליה זרמה. בנותיהן, שחר ונוגה, היו בנות ארבע וחצי ושנתיים וחצי (בהתאמה) כשהם צעדו לשירות למען הילד. "אימצנו את עמרי כשהיה בן 14 חודשים", סיפרה גליה. "ידענו שאימא שלו נטלה סמים, הייתה נרקומנית ולא יכולה הייתה לגדל אותו, אבל הוא היה חמוד, ממש מותק, ויפה וחזק. היה כיף. לקח בערך שנה והוא למד להגיד אימא ואבא גם".
מהר מאוד ההורים הבינו שיש בעיה. בתחילה עמרי אובחן עם בעיות קשב קשות, אבל בהמשך נחשפה התמונה המלאה. "הוא היה מאוד מאוד פעלתן, הוא כל הזמן רץ בסיבובים, הוא לא היה יכול להירגע, שבר כל דבר. כשעמרי היה בן 3 נסענו לארה"ב, ושם זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שהסבירו לנו על ההתנהלות שלו ולמה היא קשה - הוא היה מרביץ בגן ולא התנהל כמו שצריך. ואז הסבירו לנו שיש לו תסמונת אלכוהול עוברית, שנובעת מזה שמי שילדה אותו שתתה אלכוהול בזמן שהוא היה ברחם, וזה גורם לפגיעה מוחית וזה הפשר להתנהגות שלו".
"לא האשמתי את שי - מה ששי עשה זה מעשה טוב. כשאני אומרת כן, זה עד הסוף. מאוד אהבנו את עמרי"
גליה, על הרגע אחרי שגילו על התסמונת של עמרי
היו רגעי שבירה, שמצאת את עצמך עם שי מטיחה בו ברגע של חולשה - מה עשית למשפחה שלנו?
"לא האשמתי את שי - מה ששי עשה זה מעשה טוב. כשאני אומרת כן, זה עד הסוף. מאוד אהבנו את עמרי - כי הוא היה נשמה טובה, והוא אהב לעזור. היו לו יכולות מצד אחד, ומצד שני היו את כל הבעיות. תשומת הלב שהיה צריך לתת לעמרי שתתה את תשומת הלב משחר ומנוגה - הוא כל הזמן היה רץ, מפרק דברים, ולא מודע לסכנות. הוא התפרץ, הוא נגח בגננת ושבר לה את השיניים, הרביץ לילדים. אבל אז זה היה במקום שאפשר להחזיק את זה. ואז הוא התחיל להגיע למקומות לא טובים - הוא התחיל לגנוב, ופעם אחת בא לבית הספר עם אולר, וכל ההורים מהכיתה התלוננו, וביקשו להעיף אותו מבית הספר. ושי אמר 'זו החברה שלנו שמוקיעה ילד מיוחד?'"
"כמה שאהבנו אותו והוא היה מתוק ועוזר וכיפי ופעלתן ונורא טוב מצד אחד, הקטע החברתי היה בלתי אפשרי מבחינתו. זה גרם לאלימות ולזריקה של כיסאות. בדיעבד אנחנו יודעים שהאלימות היא חלק מהתסמונת. גם אי-היכולת לדחות סיפוקים, גם השקרים והגנבות. גם יודעים שילדים עם התסמונת אוהבים להתעסק באש והוא כמעט שרף לנו את הבית כולו".
"בדיעבד אנחנו יודעים שהאלימות היא חלק מהתסמונת. גם יודעים שילדים עם התסמונת אוהבים להתעסק באש, והוא כמעט שרף לנו את הבית כולו"
גליה, אמו של עמרי שנורה למוות בידי אביו
חסר לי לשמוע את ההתמודדות שלכם איתו, את השיחה שאתם אומרים לו למה אתה אלים? למה אתה גונב?
"אלף? מיליון? אין-ספור שיחות. כל מעשה כזה מלווה בשיחת הסבר, בשיחת נזיפה, במה אי אפשר. הבעיה של הלקות היא שלא לומדים מהלקחים - אתה עושה את אוותו דבר שוב אפילו כשאתה יודע שאתה לא יכול, אתה לא מצליח ליישם. על הדלת של חדר השינה שלנו היה לנו קודן, היא הייתה נעולה כדי שהוא לא ייכנס".
אין לך מחשבה אילו נהדרים יכולים להיות החיים בלעדיו?
"לא, לא, לא. את הילד הזה אהבנו. מאוד. והוא חלק אינטגרלי מהמשפחה. ואם הבן שלך עושה משהו שאתה לא אוהב - אתה לא אומר 'טוב, זה לא הבן שלי, אני נפרד ממנו'. לא הייתה ולו לרגע אחד את המחשבה 'מה עשינו, אחזיר את הילד'. אנחנו אוהבים אותו אפילו שעכשיו יודעים מה קרה בסוף - שהוא איים ושלף סכין על אבא שלו - אני עדיין אוהבת אותו, כי אני יודעת אם לא הייתה לו את הלקות המעצבנות הזו הוא לא היה עושה את זה. זה לא באשמתו. זה נכפה עליו".
הם פנו לכל הגורמים, התייעצו עם כל מי שרק אפשר, העניקו כל טיפול שחשבו שיוכל לסייע. "תבין, בערך 60% מהילדים עם התסמונת הזו מסיימים בכלא או לא בחיים - כי הם לא מבינים את הסימנים החברתיים ואין להם את המוסר".
היו בדרך גם רגעים של תקווה. באחת התקופות הטובות של עמרי החליטו גליה ושי להביא עוד ילד לעולם. "ב-2011 רון הגיע למשפחה, וממבחינת עמרי זה היה שוס - הזדמנות שלו לחוות את הינקות שלא הייתה לו וזה היה מדהים. רון היה אהבת חייו של עמרי. אבל כשרון הגיע בערך לגיל 4 התחלנו לפחד, כי האינטראקציות יכלו להיות לא בריאות".
גליה מספרת כי החשש מעמרי היה קשור גם להתנהגות מינית בעייתית. בהמשך אובחן על הרצף האוטיסטי, וכשהיה בן 15 - אחרי לבטים קשים - החליטו החליטו להעבירו לפנימייה. מאז ועד מותו עמרי נכנס ויצא ממוסדות - שהה בפנימייה ובהוסטל אבל הקשר עם ההורים נשאר הדוק, יום-יומי. לא פעם הוזמנו ההורים על ידי המוסדות לשיחה כדי לדון על עתידו. האחרונה שבהן הייתה לפני כמה חודשים: "הייתה שיחה מאוד מאוד קשה. הוא אמר - 'אני מואס בכם, מואס בהוסטל, מואס במשפחה שלי, עזבו אותי'. הוא הטיח בשי 'אסגור איתך חשבון'".
היית בלוויה של עמרי?
"כן, ברור. הרגש הכי חזק שהיה לי הוא שעמרי לא איתנו, ושכל החרא הזה שקרה זה לא באשמתו. כי הוא קיבל את ה'מתנה' הזו בלידתו. זה לא שהוא לא רצה להיות נורמטיבי. הוא המסכן. ובעלי לא פה, והוא זה שרק רצה לעשות טוב. עכשיו הולכים לקבור אותו – ושי בבית סוהר".
תחקיר: מעיין נווה.