הסנגור הציבורי הפלילי דורון (שם בדוי) היה בתחילת דרכו המקצועית כשגבר בשנות ה-30 לחייו נכנס למשרדו, רועד כולו. "הוא עבד בחברת הייטק, נורמטיבי לגמרי וגיי", מספר דורון על התיק שלעולם לא ישכח. "הוא אמר לי, 'חנכתי ילד ממשפחה קשת יום במסגרת התנדבותית, ומתישהו נודע לאמא של הילד שאני גיי. היא התלוננה במשטרה שפגעתי בבן שלה, אבל לא נגעתי בו ואני חף מפשע'".
האמנת לו?
"בכל לבי. סידרתי לו פסיכולוג, הייתי בטוח שהוא הולך להתאבד. בינתיים הגישו כתב אישום, התחיל המשפט, הילד העיד והשופט לא האמין לכלום. לעומת זאת הלקוח שלי העיד מדהים, והתיק הלך לזיכוי".
אבל...?
"שלושה ימים לפני הכרעת דין, שוטרי סייבר עצרו את הלקוח שלי ומצאו דיסק עם 15 ג'יגהבייט של פורנו ילדים. הייתי בהלם, אבל זה לא הסוף: כשלקחו אותו לכלא ניצן הוא צפצף בשיקוף, והתברר שהוא החביא טלפון נייד בישבן שלו. כשבדקו אותו מצאו בפנים סרטון מיני עם ילד בן 7. על הדברים האלה שלחו אותו ל-12 שנות מאסר, אבל מה שאני לא שוכח זה את יום הכרעת הדין בתיק שלי איתו, כשאני יודע שהלקוח שלי באמת סוטה ופאקינג אשם, ושום שריר בפנים שלו לא זז בבית המשפט. השופט לא יודע מכל מה שקרה שלושה ימים קודם לכן, כי זה לא רלוונטי לתיק הספציפי הזה, ומאותה סיבה אני לא יכול לעשות כלום. יצאתי מהמשפט הזה בהרגשה שזיכיתי בן אדם אשם, ואני לא אשכח את זה בחיים".
מה למדת מזה?
"לא לסמוך על האינסטינקטים שלי. לימדתי את עצמי להתעלם מהם בכוח, לא להקשיב לתחושת הבטן שאומרת אם האדם שמולי אשם או חף מפשע. זה עוזר לי לצלוח את העבודה".
133 עורכי הדין המועסקים בסנגוריה הציבורית, ולצדם 800 עורכי הדין הפרטיים שעובדים עם הסנגוריה, מעניקים הגנה משפטית לחשודים ונאשמים מחוסרי יכולת כלכלית. הם נחשפים מדי יום לעולמות אפלים ועצובים משולי החברה הישראלית; רבים מהלקוחות באים מרקע מורכב וסובלים ממגוון בעיות, ועורכי הדין פוגשים אותם בנקודת השפל של חייהם, כשהם נלחמים בכל החזיתות – בתביעה, במשטרה, בשופטים. בחלק מהמקרים מתברר שאותם אנשים קשי יום אחראים למעשי זוועה; במקרים אחרים מתמודדים עורכי הדין עם זוועות מסוג אחר לגמרי.
"יום אחד התקשר אליי גבר, אבא של לקוחה עם סכיזופרניה שהאושמה בהחזקת מקום לצורכי זנות", מספרת עו"ד מרי גונטר. "הוא אמר לי שהוא מצא אותה תלויה בדירה שלה"
"ייצגתי אישה בשנות ה-20 לחייה שהואשמה בהחזקת מקום לצורכי זנות", מספרת מרי גונטר מהסנגוריה הציבורית. "היא הייתה סוג של מזכירה בבית בושת – ישבה בקבלה, ענתה לטלפונים – אבל פשטו על המקום והאשימו אותה בבעלות. היא נראתה לי טיפוס לא מתאים לתיקים כאלה, עשתה רושם של בחורה נורמטיבית, אבל כשהגיעה אליי היא סיפרה שהיא סובלת מסכיזופרניה. היא אמרה שאחרי שהשתחררה מאשפוז ולא היה לה כסף לשכר דירה, מישהו הציע לה לעבוד שם. היא עבדה פחות מחודש לפני שנעצרה, והתביישה נורא. זאת הייתה הפגישה היחידה בינינו, ואחריה הלקוחה הלכה ויותר לא ראיתי אותה. היא לא הגיעה לדיון בעניינה, לא הצלחתי להשיג אותה בטלפון. פשוט נעלמה".
גילית למה?
"יום אחד התקשר אליי גבר. זה היה אבא שלה, והוא סיפר לי שהוא מצא אותה תלויה בדירה שלה. הוא אמר שהיא דיברה כל הזמן על התיק, שהיא נכנסה בגללו למצב נפשי סוער".
איך הגבת?
"קפאתי. לא ידעתי מה להגיד לו, כי מה יש להגיד. הרגשתי שאולי לא הסברתי לה מספיק שזה לא נורא, אולי לא הבהרתי שאעשה הכל כדי לסגור את התיק. הייתה בי תחושת אשמה שאולי לא תיווכתי את זה נכון, שאולי היה אפשר למנוע את זה. אחר כך פניתי לפרקליטות והעברתי ביקורת קשה על כך שכתב האישום נכתב על ידי מתמחה, דבר שכבר לא נעשה כיום בתיקים כאלה".
למרות שזה היה מאוחר מדי ללקוחה שלך.
"הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, לצעוק את זה למישהו, להאשים בזה מישהו, כדי להרגיש שעשיתי לפחות משהו קטן למענה".
אם נביע חולשה, יתפסו אותנו כחלשים
גונטר (45) מנהלת בשמונה השנים האחרונות את מחלקת הנוער במחוז המרכז של הסנגוריה הציבורית. היא ראתה וחוותה מקרי קיצון רבים לפני ששיחת מסדרון כיוונה אותה לעסוק בנושא ההשלכות הרגשיות של עריכת הדין. "דיברתי עם כמה קולגות על איזה מקרה, והשיחה הובילה אותנו לדבר על ההתמודדות היום-יומית שלנו עם תכנים איומים", היא מספרת. "דיברנו על זה שבניגוד לאנשי טיפול, שמקבלים כלים לסייע לעצמם כחלק מההכשרה שלהם, אותנו לא הכינו לזה בלימודים. פה ושם אנחנו מאווררים את הקשיים בשיחות עם עמיתים, אבל מעבר לזה אין לגיטימציה לדבר על רגשות".
קרן (שם בדוי): "שואלים איך אנחנו מייצגים מפלצות, והעניין הוא שיש לנו היכרות עם הצדדים האחרים של האדם. אנחנו מבינים מאיזה רקע הוא מגיע, וזה הופך את זה להרבה יותר טרגי"
למה?
"בגלל הפאסון, בגלל האתוס המקצועי. זה מקצוע רציונלי ואנחנו משדרים לעולם שאנחנו שמים את הרגשות בצד, כי אם נביע חולשה, יתפסו אותנו כחלשים. גם הלקוחות".
סנגורים ציבוריים מתמודדים ממילא עם תפיסה מיושנת – אך רווחת בקרב רבים מלקוחותיהם – שהם פשוט עורכי דין שאינם מוכשרים מספיק בשביל לפתוח משרד פרטי. "אנחנו לא הולכים לשוק הפרטי כי אנחנו כאן מתוך שליחות", מדגישה רחל (שם בדוי), סנגורית פלילית עם ותק של יותר מ-20 שנה. "מצד שני, כמעט לא תראי סנגורים פליליים מבוגרים במסדרונות בית המשפט, גם לא במגזר הפרטי, כי זאת עבודה שגובה מחיר נפשי כבד מאוד. בסנגוריה הציבורית השחיקה יותר גדולה, כי סנגור פרטי עושה בשבוע מה שאני עושה ביום. אני בת 48, ואני לא יודעת אם בגיל 60 עוד ארצה לרוץ בין בתי הסוהר בלילות".
גונטר מספרת שבישראל נערכו מעט מאוד מחקרים על מצוקותיהם של עורכי הדין. "בארצות הברית, לעומת זאת, בדקו ומצאו שיעורים גבוהים של דיכאון, חרדה ושימוש לרעה בסמים ואלכוהול בקרב עורכי דין. קיימת ספרות מקצועית ענפה שעוסקת בהשפעות העבודה עם נפגעי טראומה על רווחתם הנפשית של רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, שנמצאים בסיכון לפתח תסמינים פסיכולוגיים דומים לאלה של המטופלים – מצב שנקרא טראומה עקיפה או טראומה משנית. חוקרים שבדקו את מצבם הנפשי של סנגורים גילו שגם הם נמצאים בקבוצת סיכון לטראומטיזציה משנית".
גונטר: "אנשים מהמקצוע טוענים שהם לא לוקחים את העבודה הביתה, עושים את ההפרדה, אבל כשהדיאלוג נמשך מתברר שהם כן לוקחים את העבודה הביתה. והם לא מצליחים לישון בלילות"
גונטר כתבה מאמר משלה (שטרם התפרסם), והתחילה לדבר על הנושא בכל פורום שהיה מוכן לשמוע. "בהתחלה אנשים התנגדו, לא הבינו מה הבעיה, 'מי שקשה לו להתמודד עם התכנים הפליליים, שלא יהיה עורך דין פלילי'. אנשים מהמקצוע טוענים שהם לא לוקחים את העבודה הביתה, שהם יודעים לעשות את ההפרדה, אבל ככל שהדיאלוג נמשך מתברר שהם כן לוקחים את העבודה הביתה ולא מצליחים לישון בלילות".
בסנגוריה הציבורית פועלים לשנות את המצב?
"כן, רואים שם כיום חשיבות רבה לפיתוח המודעות להשלכות הרגשיות. ממש בימים אלה אנחנו חושבים על אופן הסיוע לסנגורים הציבוריים לקבל כלים לזיהוי הגורמים של טראומטיזציה משנית".
גונטר עצמה לא שוכחת תיק אונס שבו ייצגה קטין. "הקורבן הייתה קטינה מתחת לגיל 14 שכמה קטינים שכבו איתה. זה היה בהסכמה, אבל המקרה נחשב לאונס בגלל הגיל שלה. אלה דברים שקורים בדרך כלל כשקטינות באות מרקע של הזנחה, כשיש להן צורך למצוא חן ולהיות מקובלות. גם הקטינים הפוגעים באים בדרך כלל מרקע קשה, והקטין שייצגתי היה כזה – בן להורים מהקווקז, משפחה מאוד פטריארכלית ונוקשה. הוא היה ילד מאוד צייתן בבית, עושה מה שאבא אומר לו. למשרד שלי הוא הגיע עם האבא, ושתק. גם כשהוצאתי את האבא מהמשרד לא הצלחתי להגיע לקטין הזה. הוא הכחיש הכל ולא נתן הסבר לשום דבר".
מה עושים במצב כזה?
"פניתי ליועצת שיקומיות, קרימינולוגית שמסייעת לנו בייצוג. הוא נפתח בפניה, ואחר כך גם בפניי. התברר שהוא לא רצה להודות בגלל הפחד מאבא שלו, שהיה הרבה יותר גדול מהפחד ממערכת המשפט. הוא היה מוכן להיכנס לכלא, רק לא להודות בפני האבא במה שעשה. הילד הזה תחת כזה דיכוי וכל כך חסר ביטחון עצמי, שהשתתפות בעבירה מהסוג הזה הייתה מעין הוכחה שהוא מקובל, שהוא גבר. יש הרבה מקרים כאלה של לחץ חברתי להוכיח גבריות, לא להיות ילד כאפות".
איך זה נגמר?
"הוא עבר תוכנית טיפולית טובה מאוד שמלמדים בה חינוך מיני תקין, זוגיות בריאה, הסכמה. הייתי מאוד גאה בו".
האתיקה היא הדת של הסנגור
החשיפה של עורכי דין למראות בלתי נסבלים גברה באופן ניכר מאז שהמשטרה החלה להשתמש במצלמות גוף. קרן (שם בדוי), סנגורית ציבורית עם ותק של שני עשורים: "המצלמות הוכנסו לשימוש בשנים האחרונות, ומאז אני צופה בחומרים בבית כאילו אני בתוך הסיטואציה – מגיעה עם השוטר לזירה, נכנסת איתו לתוך הבית, יכולה כמעט להריח את המקום. ואז הילדים שלי עוברים בדיוק כשאני רואה את הלקוח מתפרע מול השוטרים, ואני לא יכולה להסביר להם מה קורה. אני חושבת שהמצב שלי לפני המצלמות היה טוב יותר".
אבל קודם היו מצלמות אבטחה.
"באמת היה לי תיק של התעללות בחוסים מצד מטפל במעון, שעות של צילומי אבטחה עם אלימות ברוטלית. זה היה מאוד קשה".
עו"ד מונא אבו אליונס-חטיב: "היה לי תיק של נער שהסתבך בסנאפצ'ט. בבית אמרתי לילדים שלי למחוק מיד את האפליקציה, והבת הגדולה שלי אמרה, 'הלו, אנחנו לא העצורים שלך'"
בעשור הקודם נפגש דורון עם אדם שהואשם באינוס של ילדה מתחת לגיל 12. "הוא היה איש בן 50, עם בן שעמד להתגייס, והוא אמר לי שהוא חף מפשע. למחרת הוגשה נגדו עוד תלונה מצד ילדה נוספת, אחר כך עוד אחת, בסך הכל חמש ילדות. אשתו התקשרה אליי בוכה בלילה של המעצר. כל עולמה מתרסק, והיא אומרת לי, 'מה אם הוא עשה את זה לילדה שלנו? אני אוהבת אותו וצריכה לקבל החלטה אם להיות איתו או נגדו'.
"הלכתי אל האיש הזה ושאלתי אותו, 'מה, כל הילדות המציאו?'. הוא הסתכל עליי בעיניים תמימות ואמר לי, 'לא עשיתי שום דבר, יש לי רק שריטה של לשים אצבע בתחתונים'. אתה מדמיין מפלצת כשאתה פוגש אדם כזה, אבל לא. הוא בדיוק כמוני וכמוך, אלא שיש לו עיוות חשיבה. זאת הסטייה, זאת המחלה".
ועדיין אתה נחשף לחומרים מאוד קשים.
"בתיקי אינוס קטינים אתה רואה את חקירת הילדים, וזה נורא קשה. הבטן מתהפכת כשאתה שומע ילדה מדברת בטרמינולוגיה של סרטי פורנו. ועדיין, אחרי זה אתה הולך למעצר לראות את מי שהילדה אמרה שעשה לה את זה. וללקוח אין קרניים, הוא בן אדם שיושב מולך ובוכה ולפעמים מתחרט ולפעמים לא. יש מנגנון הגנה במוח של אנשים, שהם לא יכולים להודות במה שעשו, כי הם לא יוכלו לחיות עם עצמם והם מעדיפים לשבת שנים בכלא מאשר להודות".
איך הרגשת בתיק הספציפי של אונס הילדה?
"הרגשתי טוב, כי האיש ההוא עשה דברים חמורים, אבל גם הבין את זה ועבר טיפול. כמו שלאדם דתי קל יותר להשלים עם אובדן או עם אסון, כי הוא מאמין שהכל בידי שמיים, כך הדת של הסנגור היא האתיקה שלו. אתה מאמין שתפקידך הוא לא לשפוט, ועם האמונה הזאת קל לי יותר לייצג בתיקים קשים. אם האדם חף מפשע, אז נהדר. אם לא, אני אמזער נזקים ואייצג את הזווית שלו. מצד שני, יש בדיחה ידועה בין סנגורים: הלקוחות הכי קשים הם חפים מפשע, כי אתה מרגיש חובה לזכות אותם. שעשרה אשמים ייצאו לחופשי, רק שאדם חף מפשע לא יישב בכלא".
קרה לך שהאמנת בחפותו של אדם שנכנס לכלא?
"למדתי אף פעם לא להיות בטוח לגמרי בחפותו של אף אחד. לפני שלוש קיבלתי תיק חמור מאוד של אונס, ללקוח היו צפויות 15 שנות מאסר. הוא אמר לי: 'אני חף מפשע. לא הייתי איתה, לא יודע מי זאת'. הוא סיפר לי סיפור של נקמה, ומאוחר יותר גיליתי כמה פרטים שגרמו לי לחשוב שבאמת מדובר בנקמה ושהוא חף מפשע. נעשו אליי פניות מהפרקליטות עם הצעות להסכם טיעון, והלקוח שלי סירב להצעות, כי הרי הוא חף מפשע. עד שהגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה, הפחתה מאוד משמעותית בשנות מאסר. הפרקליט אמר, 'פחות מזה ואני לא אוכל לעמוד מול המשפחה. עדיף שתנהל את התיק, ואם הוא חף מפשע אז שיזוכה'. אני הייתי בטוח שהלקוח לא יסכים, אבל הצעתי לו והוא אמר, "בוא נלך על זה".
איך הגבת?
"הייתי בהלם. בהקראת כתב האישום, כשהנאשם צריך להודות, קיוויתי שהוא יעשה איזו תנועה שתרמוז שזה לא מקובל עליו, שמכריחים אותו, אבל הוא ישב שם כמו ספינקס ואמר 'אני מודה', ואני הבנתי שהכל היה משחק כדי לקבל מחיר יותר טוב. משהו בתוכי נשבר כשזה קרה".
במקצוע הזה את לומדת לראות
לפני כשבועיים ישבה מראם עאזם נאשף – עובדת סוציאלית, קרימינולוגית ויועצת שיקומית במחוז תל אביב של הסנגוריה הציבורית – בחדר המתנה של בית מעצר. לא רחוק ממנה ישבו שני עורכי דין ודיברו ביניהם. "הם שיתפו בדברים לא קלים", נזכרת עאזם נאשף. "אחד מהם סיפר על לקוח אובססיבי שמטריד אותו כל הלילה, שניהם דיברו על תסכול ותחושת חוסר אונים. אבל השיתוף שלהם היה אינפורמטיבי, הם לא ירדו לעומק הדברים ולא דיברו באמת על מה שזה עושה להם. כל כך רציתי להתערב, אבל כמובן שלא עשיתי את זה".
"בניגוד לאנשי טיפול, אותנו לא הכינו לזה בלימודים. אנחנו מאווררים את הקשיים בשיחות עם עמיתים, אבל אין לגיטימציה לדבר על רגשות - בגלל הפאסון, בגלל האתוס המקצועי"
עאזם נאשף מובילה סדנאות לניהול רגשי, טיפול קבוצתי המוצע מאז 2018 לסנגורים הציבוריים. "הם מנהלים הכל לבד באולם ומחוץ לאולם, מתמודדים לבד עם לחצים אדירים ואחריות גדולה. זה גם מקצוע מאוד גברי, ולמרות שהסנגורים הפליליים הם לרוב אנשים רגישים מאוד, הם לא מבינים כמה הם מעמיסים על עצמם. לכן יזמנו את הסדנאות לניהול רגשי".
יש היענות?
"כן, ודווקא מהוותיקים יותר. אלה שיש להם ביטחון עצמי וצברו הרבה חוויות במהלך הקריירה. בין מי שעבר את הסדנה היו אנשים מוצפים רגשית עם לא מעט טראומות משניות".
מונא אבו אליונס-חטיב, 20 שנה בסנגוריה הציבורית, הייתה אחת מאלה שהשתתפו בסדנה. "יש מעמסה רגשית גדולה מאוד בעבודה שלנו, ובמיוחד בעבודה עם קטינים", היא אומרת. "את נתקלת בילדים בסיטואציות מאוד קשות או כאלה שמבצעים עבירות אינטרנט – זה יכול להיות חרם, הפצת תמונות, איומים. גם הילדים שלי באינטרנט, ואני מוצאת את עצמי מטיפה להם מוסר כל היום. הבת שלי בכיתה א', והיא מדברת כמו עורכת דין. זה מצחיק ונחמד, אבל היא מאוד ביקורתית, וזה כי אני הפכתי לאמא ביקורתית".
איך זה בא לידי ביטוי?
"היה לי תיק של נער מבית טוב, תלמיד מצטיין, אבל הוא הסתבך בסנאפצ'ט. כשבאתי הביתה אמרתי לילדים שלי למחוק מיד את האפליקציה. הבת הגדולה שלי אמרה, 'הלו, אנחנו לא העצורים שלך'. סיפרתי להם למה אני מדברת ככה, כדי ללמד אותם לא לשלוח שום דבר אינטימי לאף אחד".
ואת ממשיכה לעסוק בתיקי נוער.
"זה נושא שקרוב ללבי, אני מאמינה שאפשר לתקן את החברה דרך הנוער. כשאת תופסת את זה בגיל מוקדם, יש סיכוי טוב יותר שהם לא יהפכו לעבריינים".
מה הכי קשה לך?
"חוסר האונים. את רואה קטין עם נסיבות חיים קשות, ואת בטוחה שאם הוא היה גדל בסביבה אחרת, הוא היה יכול להיות במקום אחר. קושי נוסף הוא עיוותי הדין, כי יש חוק והוא מעל הכל, אבל צריך לפעמים לעגל פינות – להבין את הסיטואציה, להקל על הנאשם – רק שבמשפט אין עיגולי פינות. בהקשר הזה, קשה לי עם זה שמתייחסים לנאשמים מהחברה הערבית באופן אוטומטי כעבריינים. לא מוכנים לקבל שלפעמים מישהו נקלע לסיטואציה, כי מבחינתם אין תום לב אצלנו וכולם עבריינים".
דורון (שם בדוי): "למדתי לא לסמוך על האינסטינקטים שלי, להתעלם מהם בכוח, לא להקשיב לתחושת הבטן שאומרת אם האדם אשם או חף מפשע. זה עוזר לי לצלוח את העבודה"
החודש יצאה רחל מאולם הדיונים, נפרדה מלקוח שלה שהורשע בהטרדה מינית, נכנסה לאוטו שלה והתחילה לבכות. "זה היה איש מבוגר שהעובדת שלו התלוננה שהוא הטריד אותה, תיק שאנחנו מנהלים שנים", היא מספרת. "לא רלוונטי אם לדעתי הלקוח עשה את זה או לא, אבל זה מקרה נדיר שבו ממש האמנתי מהרגע הראשון שהוא לא עשה את זה, והאמנתי לו גם כשבית המשפט הרשיע אותו. אחרי ארבע שנים של עבודה קשה ואמונה בחפותו של אדם, לא יכולתי להפסיק לבכות. שבר אותי לראות איש מבוגר נשבר, מרוסק מההשפלה".
את עדיין אוהבת את המקצוע?
"מאוהבת, למרות שהוא מלא בשיט ואת מגיעה למקומות שרוב האנשים לא מגיעים אליהם. הם יודעים שיש פשיעה ועוני ובתי סוהר, אבל זה מונח אצלם בתא אפור בצד, משהו שלא נוגע בהם באמת. בי הצדדים האלה של החיים נוגעים כל יום, כל היום".
זה יוצר פער בינך לבין האחרים?
"פער ענק. מדברים קטנים, כמו להגיד למורה של הבן שלי בטלפון שהייתי בבית הסוהר, ועד לא להרשות לילדים שלך דברים שאחרים בכלל לא חושבים עליהם".
כמו מה?
"הבן שלי הלך לאימון כדורסל ורצה להתקלח בבית הספר. אמרתי לו שבשום פנים ואופן לא, כי זו קרקע פורייה לכל מיני דברים. יש לי בבית גם נער בן 16, כל החברים שלו עושים עכשיו רישיון נהיגה על טרקטורון, ולכולם יש את כרטיס הביקור שלי לשימוש אם משהו קורה. אם הבת שלי רוצה לישון אצל חברה, אני מעבירה את ההורים תחקיר ביטחוני".
לא קשה לחיות בחשד תמידי?
"לא לי. נדמה לי שאני רואה את העולם בהרבה יותר גוונים של אפור, לא בשחור ולבן, וזה הופך אותי לאדם מאוד לא שיפוטי דווקא, כי אני רואה את המורכבות של כל אדם. במקצוע הזה את לומדת לראות".
גם גונטר מדברת על שני הצדדים של החשדנות הנלמדת. "בעבר הייתי אחראית על החוק להגנה על הציבור מפני עברייני מין, כך שנחשפתי לעולם של עבירות המין והסטיות", היא מספרת. "בעקבות זה היה לי ברור שלא יהיה לי בייביסיטר ממין זכר, וזה נכון לגבי רוב הסנגורים. כשהייתי עם הילדים, שהיו קטנים מאוד, הייתי בודקת שאף אחד לא מסתכל עליהם באיזה מבט סוטה. בקופת חולים הייתי בוחנת התנהגויות של אבות עם ילדות. גם היום אני תמיד ערנית לדברים האלה, תמיד בהיכון ודרוכה. מצד שני, אני גם לא נתונה לפאניקה שלפעמים אוחזת בהורים כששולחים בקבוצת הוואטסאפ הודעה על איזה פדופיל שהתגלה".
כשאתה מצליח לתקן משהו, זה נחרט
הסנגורים שהתראיינו לכתבה זו מספרים שהם נתקלים שוב ושוב בשאלה למה הם מוכנים לייצג פושעים נתעבים, עם ובלי קשר למחיר הנפשי. לכולם יש תשובות סדורות. "אני סנגור, לא שופט. תפקידי הוא לא לשפוט אנשים", אומר דורון. "לא מעניין אותי בכלל אם הנאשם עשה את זה או לא. הוא לבד וכולם נגדו – המדינה, שב"ס, המשטרה, הפרקליטות. לו יש רק עורך דין. אני מייצג אותו, אבל אני לא הופך להיות הוא או המעשים שהוא עשה. ואם הוא אומר שהוא חף מפשע, מי אני שאחליט שזה לא נכון? את זה השופט יחליט. התפקיד שלי הוא למצוא כל פתח אפשרי – בלי לעוות דברים ובלי לשקר – כדי לזכות אותו. אם אני חושב שהוא יורשע, מתפקידי להגיד לו את זה. אבל ברגע שהוא בוחר קו, אני הולך איתו עד הסוף".
גונטר: "אם אדם קרוב אלייך ייעצר, תרצי שכל זכויותיו יישמרו ושייעשו צדק ומשפט לפי מה שהמחוקק קבע. בשביל זה אני עושה את מה שאני עושה"
איך בפועל אתה מגן על אדם שעשה דברים איומים?
"תמיד יש נקודות טובות להדגיש, תמיד יש סיפור חיים קשה. תמיד אפשר לחזור בתשובה, לקבל טיפול ולהשתקם. אתה נחשף לחיים של אנשים שפשעו כי אבא שלהם הרביץ להם בילדות, כי סבא שלהם התעלל בהם מינית, כי הם גדלו בשכונות שלא היה שום סיכוי שיקרה בהן משהו אחר. אתה גם מפתח קהות מסוימת, פחות מתרגש מזה, והמנגנון הכי טבעי שמתפתח הוא הציניות וההומור. זה נכון גם לגבי שופטים.
"תיקי פשיעה חמורה זה כבר סיפור אחר. זה לא תיק של סמים לצריכה עצמית שאין בו קורבן, אלה תיקים שבהם המשפחות של נפגעי העבירה מופיעות לדיונים. לפעמים הם יורקים עליך ומקללים אותך. ויש מקרים אחרים, כמו כשייצגתי בתיק של רצח כפול מתוקשר. המשפחה של אחת הקורבנות הייתה מגיעה לדיונים בחולצות שחורות עם הדפס של הפנים שלה. הם לא אמרו לי כלום, רק הסתכלו עליי. המבט הזה מלווה אותך".
קרן: "תמיד שואלים איך אנחנו מייצגים מפלצות, והעניין הוא שיש לנו יש היכרות עם הצדדים האחרים של האדם. אנחנו מבינים מאיזה רקע הוא מגיע, וזה הופך את זה להרבה יותר טרגי. אנשים לא מבינים מורכבות, הם חושבים שאם אני מייצגת את האדם הזה אז אנחנו ישות אחת, אבל זה לא ככה. זאת העבודה שלי, ואני רואה בה שליחות, כי לכל אדם מגיע ייצוג. זה לא קשור לשאלה של הזדהות עם ביצוע עבירה. מעבר לזה, אני רואה כשלים בחקירה והפרת זכויות, ומצביעה עליהם. זה תורם במידה מסוימת לשיפור העבודה של המשטרה או של התביעה. כולנו רוצים שהמשטרה תפעל בלי הפרת זכויות, כי מחר אלה יכולים להיות אנחנו".
גונטר: "דמייני שאחיך או הבן שלך נעצר ואומרים לך שהוא חשוד בעבירת מין. מה הדבר הראשון שתרצי לעשות? להשיג לו עורך דין. כשאדם קרוב אלייך יימצא במצב כזה, תרצי שכל זכויותיו יישמרו ושייעשו צדק ומשפט לפי מה שהמחוקק קבע. בשביל זה אני עושה את מה שאני עושה".
ומדי פעם פשוט קורה משהו טוב. "היה לי לקוח בן 20, מכור לסמים עם תיק של שבעה מקרי שוד", מספר דורון. "משהו בו נגע ללבי, פעלתי לשחרר אותו לגמילה. כשהוא בא לדיון ראיתי שהוא באותם בגדים כבר חודשיים, אז קניתי לו בגדים. אחר כך הייתי מבקר אותו בגמילה, לראות שהוא לא נשבר. לפני שנה הוא שלח לי הודעה, 'שינית לי את החיים. יש לי היום עסק משלי ואני לא מסתבך'. תיקים כאלה אני לא שוכח, כי כשאתה מצליח לתקן משהו, זה נחרט. אני לא אזכור אנשים שזיכיתי, אבל תמיד אזכור את אלה שעזרתי לשקם. הטוב שאני יוצר עוזר לי להתמודד עם הרע, וזה מחזיק אותי".
רחל: "היה לי לקוח, אסיר עולם. הוא והקורבן היו הומלסים ונרקומנים שרבו ביניהם, והלקוח שלי נתן את המכה המכרעת והרג את החבר שלו. הוא עבר תהליך שיקומי מדהים, ואחרי שהשתחרר המשיך לטפל בעצמו. עד היום אנחנו בקשר, אחת לחודש נפגשים לקפה והוא מספר לי על עוד דבר שעשה או השיג: רישיון, קורס, עבודה. זה מראה לי שדברים יכולים להיגמר אחרת. רוב האנשים שאנחנו מייצגים הם לא סיפורי הצלחה, אין הרבה סיפורי סינדרלה. אבל כשיש אחד כזה, הוא מטעין אותך ל-50 תיקים קדימה, מוציא אותך מהייאוש וקצת מרפא את החבלות שאת סופגת בכל יום.
"ממש היום קיבלתי הביתה משלוח של שוקולדים, מתנה מלקוחה שאני מלווה שנים, עבריינית מין שביצעה עבירות נוראיות נגד בתה הקטינה. היא כתבה לי ברכה מרגשת ויפה, ואחד הדברים נגע ללבי במיוחד: היא כתבה שמעולם לא שפטתי אותה. היה לי מאוד קשה לא לשפוט, כי הבנות שלנו באותו גיל. זה זעזע אותי, אבל עבדתי מנטלית כדי לא להיכנס לשם. זה לא היה פשוט בכלל, אבל בעיניי זה חשוב שבחיים של הלקוחות שלנו תהיה דמות אחת שלא שופטת אותם ומקבלת אותם כמו שהם".