את הסיפור המטלטל של יוסף בוירסקי, בן 31 מכפר סבא, האוזניים שומעות והראש מתקשה לעכל. כנראה לא רוצה לעכל שהאפשרות שאימא תרצח את ילדיה בכלל קיימת. 9 חודשים לאחר שהתפוצצה הפרשה על אימו, שנחשדה בגרימת מותם של שני ילדיה הפעוטות – היא טלטלה את חייו כספינה שמפליגה בים הסוער והציפה בו כאב עמוק שמלווה אותו מילדות. כעת, לאחר שהפרקליטות החליטה לסגור את התיק בשל התיישנות - יוסף החליט לאזור אומץ ולדבר לראשונה בריאיון ל-N12, כדי שמי שנפגע לא ישתוק יותר.
"אימא שלי רוצחת! חסרים לי שני אחים"
"אימא שלי רוצחת! חסרים לי שני אחים", הוא פותח את דבריו בטון נחרץ – אבל העיניים משדרות קושי גדול. להגיד את המילים האלו, לספר את הסיפור האישי והחשוף בתקשורת – בתור מי שמקפיד לשמור על הפרטיות שלו, רחוק מההד הציבורי. "מבחינתי כמובן שאין לה מקום בחיים שלי ואני מאוד מצטער על כל רגע שחוויתי איתה בחיי", ממשיך יוסף.
תחזיר אותי למה שעבר עליכם בפברואר אחרון, כשהחלטתם לעמוד מול אימא ולהגיש נגדה תלונה במשטרה - למרות שחלפו כ-30 שנה.
"קיבלנו כמשפחה החלטה שאני לא מאחל לאף אחד בעולם להזדקק לה. החלטנו שאנחנו חייבים לפוצץ את הסיפור הזה אחרי שהבנו שהיא אשמה בשני הקברים של האחים שלי ואחרי שאבא שלי אמר לנו שהוא מרגיש שהוא לא יצליח לחיות עוד הרבה. הבנו שהיא מסוגלת לפגוע בנכדים שלה בכל מפגש איתם והגשנו נגדה תלונה על רצח של שני האחים".
פחדתם שהיא עלולה לנקום בכם?
"בטח. אימא היא דמות רעה ומסוכנת".
יוסף נולד בחברון ב-1991 וכשהוא נזכר בילדותו, עולים בראשו זיכרונות קשים עד כדי שנדמה שהם לקוחים מסרט אימה. "היא הייתה מספרת שכתינוק בן שנתיים, הייתי בורח בלילות שוב ושוב מהבית לחברון הערבית, בחושך", הוא מספר. "ושבמקום לנעול את הדלת כדי שלא אוכל לצאת, היא קשרה אותי למיטה למשך כל הלילה. החלום שלי במשך כל הילדות היה לברוח למערה ולחיות שם, זה ליווה אותי שנים".
"היא ניסתה להטביע אותי באמבטיה ופחדתי שאמות"
"היה לה מנהג מיוחד כשהיא מחליטה שתינוק צריך להיות בלול - שמים אותו שם ולא מוציאים אותו", מתאר יוסף בגרון חנוק. "אם הוא רעב צמא או עצוב הוא יכול לצרוח גם יום שלם אבל אף אחד לא יוציא אותו משם. אני זוכר את עצמי בורח מהבית יום אחד רק עם לבוש תחתון לפני שמשהו רע קורה בהחלטה שאני לבית הזה לא חוזר לעולם".
מה הסיטואציה הכי קשה שזכורה לך מאימא?
"אימא שלי ניסתה לפגוע בי באופן הכי קשה שניתן לדמיין, היא ניסתה להטביע אותי באמבטיה והיו עוד ניסיונות פגיעה קשים וקיצוניים. ככל שגדלנו, זה הלך לכיוון של התעללות נפשית במהלך השנים. אני זוכר את הפחד המטורף שלי ממים, שיטביעו אותי ושאני אמות".
מה נתן לך תקווה כילד ומאיפה שאבת את הכוחות כדי להתמודד עם המערבולת הזו?
"כילד היו לי כאבי ראש מטורפים, כל הזמן חשבתי איך אני מצליח להתמודד עם הסיטואציה. באיזשהו מקום הרגשתי שכל הזמן עמדתי מולה. למשל, לילה אחד קמתי, לקחתי שוקולית ומרחתי לה על הקירות כי היא הייתה כפייתית לסדר ולניקיון באובססיביות – זו הייתה הדרך שלי להילחם בזה והתרחקתי עד כמה שאני יכול מהבית".
לדבריו, מי שהיה בסביבה לא יכול היה להבחין בטלטלה היום-יומית שהוא נאלץ לעבור עם משפחתו – וזאת מפני שכלפי חוץ היא שידרה שמדובר במשפחה שמתפקדת מצוין. "אימא שלי הייתה אדם מאד מתעתע, כך שאם היית שכן או אפילו קרוב משפחה - יכולת לחשוב שהמשפחה שלנו מתפקדת מצוין, אפילו טוב יותר מהממוצע בסביבה שבה חיינו", הוא משתף בתסכול. "זה לגדול בתחושה של זיוף מאוד גדול בגלל הפער בין המציאות כפי שהיא מוקרנת החוצה לבין התחושות שבפנים".
"אני לא רוצה לראות אותה, לא מסוגל לשמוע הקלטה שלה ולא מתחשק לי לראות תמונה שלה"
אתה בכלל מסוגל לקרוא לה אימא?
"אשתי אומרת: 'איך אתה קורא לה?'. אני קורא לה האישה הזאת ורק כדי להבין מה ההקשר המשפחתי כשזה עולה בשיח, אני מדבר על זה. אני לא רוצה לראות אותה, לא מסוגל לשמוע הקלטה שלה ולא מתחשק לי לראות תמונה שלה. זה נורא מטלטל".
על אף שיוסף מספר כי הוא גדל בסביבה החשוכה ביותר שניתן לדמיין ולא אחת הסתובב כילד חסר אונים, שרק צמא לאהבה ולחיים נורמטיביים – הוא לא ויתר והחליט לקום. הבין שהוא רוצה לבנות בית חם עם רעייתו מעיין ולהעניק לשני ילדיו הקטנים חיים אחרים. "עברנו המון קשיים במהלך הדרך ואי אפשר לנתק אותם", הוא מודה. "את יודעת כמה פעמים אני מתפרק ובוכה?", אומר יוסף בדמעות. "אני אומר לילדים שלי: 'אצלי בבית הכול היה קשוח, פה אנחנו מבטאים את כל הרגשות – מותר גם לבכות".
כמי ששירת כקצין בגדס"ר גבעתי וביהלום, הוא חש מפקד של ממש גם בחיים האמיתיים – וחושב בכל רגע נתון על משפחתו. "אני לא מסוגל לראות שמאשימים את אחותי נחמה שהיא הוזה ומשתמשים בסיפור הכאוב שלנו כאילו כדי להוכיח את זה", הוא מדגיש. אנחנו משפחה שלמה ונורמטיבית - אבא ו-7 אחים, כולנו יחד בסיפור הזה, יודעים את האמת ומחבקים זה את זו".
לאחר שהרשויות נתקלו בקיר משפטי והחליטו לסגור את התיק, יוסף חש אכזבה – אך מתכוון להמשיך להילחם יחד עם יתר האחים, למען אלו שאבדו. "לצערי המשטרה נתקעה בקיר משפטי, מכיוון שהאח השני אבד ב-1995 ורק ב-2018 חוקקו את החוק שאומר שאין יותר התיישנות על רצח. יש בידינו מסמכים שמראים את הדמות האפלה שלצערי ילדה אותי ולא צריך לשתוק על מעשים חמורים - גם אם הם מתבצעים בידי האנשים שהכי קרובים לנו. תחשבי כמה צער וכאב יכולים היו להימנע לאורך השנים אם אנשים היו יותר מספרים ומשתפים", הוא מסכם.
תגובת הפרקליטות: "מדובר בתלונה המייחסת לחשודה רצח של שני ילדיה לפני כ-30 שנים, לאחר עיון בחומר החקירה הוחלט לסגור את התיק מחמת התיישנות".
תגובת משטרת ישראל: "עם קבלת התלונה פתחה המשטרה בחקירה, שבמהלכה בוצעו מגוון פעולות במטרה להגיע לחקר האמת. עם סיום החקירה התיק הועבר לפרקליטות לעיון וקבלת החלטות כמקובל".
האם שנחשדה בחרה שלא להגיב על פניית N12 ותגובתה תתפרסם אם וכאשר תתקבל.