הכל תוכנן לפרטי פרטים. בחוץ, קרוב ככל האפשר לרחבת הכניסה לכלא, כבר המתין רכב מסחרי שבבטנו קטנוע. בפנים, בתא שלו, נתי חדד ספר דקות וניסה לשלוט בקצב הנשימות והמחשבות.
"היה ברור לי שאם אני נשאר במקום הזה, בגיהינום עלי אדמות, מוציאים אותי החוצה בשקית שחורה", מספר השבוע חדד על רגע האמת שלו בכלא המרכזי של האי קו סמוי, אחד ממתקני הכליאה הקשים בעולם. "כל יום ראיתי סוהרים שמוציאים מהתאים גופות של אסירים, חבר'ה שמתו ממחלות או ממכות. אלה מראות שעושים לך סיוטים, טראומות על גבי טראומות, וכל זה קורה לי מול העיניים כשאני מופקר לגורלי, מרגיש שלמדינת ישראל לא אכפת ממני והזעקה שלי לעזרה לא זוכה למענה. לכן החלטתי להכין תכנית בריחה. לקחתי בחשבון שאם הסוהרים יבחינו בי הם ידפקו לי כדור בראש, אבל זה היה שווה את הסיכון. הכל היה עדיף מאשר להיקבר בכלא הארור הזה".
ההכנות החלו בחודש מרץ 2019, כשנה וחצי לאחר שחדד נעצר בתאילנד ומספר חודשים לאחר שבית המשפט במדינה הוסיף ארבע שנים וארבעה חודשים לעונשו המקורי - בשורה שגרמה לאמו לפנות בתחינה לאמצעי התקשורת ולמקבלי ההחלטות בתאילנד ובישראל. "הבן שלי הגיע לתת משקל בכלא, הוא לא יכול ללכת", אמרה נורית חדד כש-20 חודשי מאסר נהפכו ל-72. "תגלו רחמים ותעבירו אותו לארץ שירצה את העונש כאן, אחרת הוא ימות שם".
"למדנו את נקודות התורפה של הכלא, במיוחד את החומות הנמוכות שאין סביבן שומרים. היה ברור שלחפור מנהרה זה בלתי אפשרי שם, והסיכוי היחיד הוא לברוח מעל החומות האלה"
דווקא מתוך הייאוש נולד רמז של תקווה. חדד ואסיר בריטי בשם ג'ונתן מורבי, שישב על סחר בסמים, זיהו פרצה באבטחת הכלא; ימים כלילות הם עקבו אחר החלפת המשמרות של הסוהרים, ספרו צעדים מהאגף ועד לחומות, יצרו קשר ראשוני עם סייענים אפשריים. כשהתכנית החלה להתגבש – מסוכנת, יומרנית, אבל לגמרי מציאותית - השניים שיחדו סוהר שהבריח עבורם לתוך הכלא מפות של גבול תאילנד-קמבודיה, וסימנו עליהן מסלול בריחה בן כ-580 ק"מ. ימים אחדים לאחר מכן הצליחו להבריח לאגף קאטר לחיתוך גדרות תיל.
"בשלב הזה כבר למדנו את נקודות התורפה של הכלא, במיוחד את החומות הנמוכות שאין סביבן שומרים. היה ברור לנו שלחפור מנהרה זה בלתי אפשרי בתנאים שם, והסיכוי היחיד הוא לברוח מעל החומות האלה", מספר חדד. "חבר טוב של ג'ונתן, בחור שגר בקו סמוי, הסכים לחכות לנו בחוץ עם רכב בדיוק כשהסוהרים מחליפים משמרות. לפי הזמנים שמדדנו, כל הבריחה הייתה צריכה להימשך לא יותר מחמש דקות, גג שבע. היינו חייבים להספיק הכל באמצע ספירה, זמן שבו אין כמעט סוהרים מחוץ לאגפים ואלה שבפנים עסוקים בלספור אסירים. אחר כך שלטונות תאילנד לא היו תופסים אותנו בחיים. ידעתי שתוך חודש אני מגיע לארץ".
החבר של מורבי התייצב בזמן ובמקום שנקבעו. הסוהרים החלו בספירה במועד, וחדד ושותפו ידעו שהגיע הרגע. "הייתי כבר עם שתי הרגליים מחוץ לאגף, ואני לא יודע מה קרה לי או מה עבר לי בראש, אבל פשוט קפאתי", אומר חדד. "ג'ונתן שאל מה קורה, למה אנחנו לא זזים, ואמרתי לו 'חכה'. הוא לא הבין למה אני מתכוון. באותו רגע גם אני עוד לא הבנתי".
אף אחד לא ברח משם. היינו אמורים לעשות היסטוריה
חדד היה דמות מוכרת בקו סמוי לפני שנהפך לאסיר שם. הוא עבד בשני מועדוני לילה באי, סייע למטיילים ישראלים לשלוח חבילות ארצה והקים עבורם את "יחידת חילוץ והצלה קו סמוי". הפרויקט הגדול ביותר שלו היה מרפאה שהקים במשותף עם רופא מקומי, וששירתה טיילים ללא ביטוח רפואי. אלא שהמרפאה גם סיבכה אותו כשבפשיטה על המקום נמצא אקדח.
מעצרו של חדד בחודש יולי 2017 הוביל להרשעה בהחזקת אקדח ללא רישיון, הפעלת מרפאה ללא רישיון וביצוע פעולות רפואיות ללא הכשרה. העונש: שנה ושמונה חודשים בפנים. הוא היה קרוב לסיום ריצוי העונש כשהורשע בעבירות חמורות יותר של החזקת תרופות ומכירתן ללא רישיון והחזקת תרופות שפג תוקפן. זה כבר עלה לו ב-52 חודשים נוספים.
חדד טען תמיד שהשלטונות המקומיים התנכלו לו מפני שסירב לסבך בעדותו את יניב "ניבי" זגורי, העבריין הישראלי שהתמקם בתאילנד לאחר ששוחרר מהכלא בארץ; חדד סירב להודות בחקירתו כי האקדח שנמצא אצלו שייך לזגורי, ולדבריו זה הפך אותו לאויב המדינה. בכלא שנחשב לקשוח ביותר בדרום-מזרח אסיה, כשבחוץ מדינה עוינת ובבית מתקשים קרוביו להפיח רוח גבית במאבק לשחרורו, הוא נשבר יותר מפעם אחת.
"כשהבנתי שאני הולך להיקבר חי בכלא חרטתי על כל הגוף מכתב התאבדות, לקחתי סדין, קשרתי לחלון של השירותים וניסיתי לתלות את עצמי. אסיר שהבחין בי מפרפר הוריד אותי"
"רק מי שהיה בתוך כלא תאילנדי מבין כמה מהר אתה מאבד שם את השפיות", אומר חדד, שניסה לסיים את חייו בשתי הזדמנויות לפני שהחל לחשוב על אפשרות של בריחה. בפעם הראשונה ניסה לתלות את עצמו, בשנייה כרך סדין סביב צווארו כדי לגרום לחנק וניצל ברגע האחרון על ידי אחד האסירים.
הדעת נותנת שאסיר ינסה להימלט לפני שינסה להתאבד, אבל חדד עוד זוכר מה היה אחד הדברים הראשונים שנאמרו לו כשהגיע לכלא המרכזי בקו סמוי: איש לא הצליח מעולם להימלט מהמקום. "אני וג'ונתן היינו אמורים לעשות היסטוריה", הוא צוחק היום.
אם ההיסטוריה של בית הכלא לא הייתה מרתיעה מספיק, רק שני ישראלים הצליחו לברוח אי פעם ממתקן כליאה בתאילנד. מדובר באברהם חורי ויוסי אוחנה, שהורשעו בשנת 1994 בהחזקת 1.5 ק"ג הרואין. הם נידונו למוות לאחר שסירבו להודות שהסם שייך להם והוחזקו בכלא השמור בצ'אנג מאי.
ב-1995 הצליחו חורי ואוחנה לשחד אסירים שהבריחו מסורים לתא שלהם. הם הכינו חבלים מאולתרים מסדינים ומבגדים, ובאחד הימים דאגו שכל יושבי האגף שלהם - כולל הסוהרים – ישתו מכל הבא ליד. כשכולם מסביב הלומי אלכוהול ניסרו השניים את סורגי התא, טיפסו על חומות הכלא, חתכו חלק מהגדר ונמלטו החוצה.
עשר שעות לאחר הבריחה נתפס אוחנה על ידי שוטרים. חורי מצדו ניסה לחצות את הגבול לקמבודיה הסמוכה; במשך שבועיים היה חופשי עד שבעל גסטהאוס הלשין עליו לרשויות והוא נעצר.
בריחת הישראלים זכתה לכותרות ראשיות בכלי התקשורת בתאילנד. "מבצע אנטבה 2", הגדירו באחד העיתונים את הצלחתם קצרת המועד. כשהשניים הוחזרו לכלא, הסוהרים התאילנדים היכו אותם כנקמה על הפרסומים המגחיכים. בתוך כך הודחו מתפקידיהם קצינים בכירים בכלא.
"קראתי על הבריחה שלהם, זה היה מטורף לגמרי", אומר חדד. "זה משהו שאפילו בסרטים לא רואים, וגם אם בסוף תפסו אותם, הם עשו משהו הירואי. אחד בדור. תכלס, אחרי שדפקו להם גזר דין מוות, מה היה להם להפסיד?".
זגורי רק חגג אצלי מימונה
חדד עבר דרך ארוכה לפני שהגיע גם הוא להחלטה שאין לו מה להפסיד. כשנעצר היה משוכנע שישוחרר בתוך זמן קצר ("הייתי בטוח שבתוך ימים, גג שבועות, אני הולך הביתה"); גם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום הניח שהקשרים שלו בתאילנד, השם הטוב שיצא לו במדינה, יגנו עליו. "כולם במשטרה הכירו אותי, ידעו שאני לא מאפיונר. הרי גם אזרחים מהשורה ידעו בדיוק מי אני".
חדד, כיום בן 37, הגיע לתאילנד לפני כעשר שנים. הוא הגיע למדינה כדי להשתלב בבר-מסעדה שהקימו אמו וכמה מבני משפחתה בקו סמוי שנים אחדות קודם לכן, ולאחר שהשתקע החל להתנדב בתחנת המשטרה המקומית. כשקשריו שם התבססו הוזמן לנצל את ניסיונו כחייל במשמר הגבול הישראלי ולאמן יחידות מיוחדות במשטרת תאילנד בקרב מגע ובלוחמה בשטח בנוי. עד מהרה נהפך לחלק בלתי נפרד מהנוף. "אין תייר מהארץ שלא עבר דרכי, אם זה למסעדה של אמא או למרפאה שהקמתי", הוא אומר. "הייתי מעדכן את השגרירות בבנגקוק כשישראלים נפצעו או נעצרו, ואתה יודע מה מדהים? אפילו סייעתי לשוטרים לפענח מקרי רצח ופשעים חמורים. קיבלתי על זה תעודות הוקרה. בסוף יצא שרוצח שעזרתי להפליל ישב איתי בתא".
"שר ישראלי התקשר אליי כשהבן שלו נתפס עם ג'וינט בתאילנד, ודאגתי שישחררו אותו בלי תנאים. בכלא, כשהייתי צריך עזרה של אותו שר, הוא פשוט נעלם"
חדד טוען עד היום שהמרפאה שהקים עבדה באישור, אבל בקיץ 2017 פשטו עליה עשרות שוטרים לאחר שמידע מודיעני הראה כי היא פועלת שלא כחוק. הוא עצמו הגיע באותו יום לביקור שגרתי בתחנת המשטרה, לא חושב בכלל על אפשרות של מעצר. "ישבתי על כיסא, לחצתי ידיים לשוטרים, חייכו אליי, ופתאום נכנסה יחידה מיוחדת עם דברים שמצאו במרפאה וצוותי צילום. אחרי כמה דקות כבר כבלו אותי באזיקים. נתי חדד הפך מבחינת התאילנדים למאפיונר ישראלי, והכל בגלל שסירבתי להפליל את זגורי. הם הלכו איתי ראש בראש בתמיכת קצין במשטרת ישראל שאמר להם שאני קשור לארגון פשע, אבל מעולם לא היה לי קשר לעבריינים. את זגורי הכרתי רק כשהוא, אשתו והבנות שלו באו לבר שלנו לחגוג את המימונה. הוא אכל כמו כולם, שילם והלך. מעבר לזה הוא ביקר פעם-פעמיים במרפאה שלי, אני זוכר שנתתי לבת שלו אופטלגין".
לאחר שנגזר עליו עונש המאסר הראשון ניסה חדד להפעיל קשרים ישנים. "שר ישראלי בכיר בתפקיד רגיש התקשר אליי פעם באופן אישי כשהבן שלו נתפס על עישון ג'וינט בתאילנד, ביקש ממני עזרה. התקשרתי למפקד תחנת המשטרה, חבר טוב שלי, ואחרי כמה דקות הבן שלו שוחרר בלי תנאים", מספר חדד. "בכלא, כשאני הייתי צריך עזרה של אותו שר, הוא פשוט נעלם. לא ענה בכלל לאמא שלי כשהיא התקשרה. עזרתי לילדים של קצינים בכירים בצבא, בשב"ס, במשטרה, לסלבריטאים, למאמני כדורגל שפנו אליי באופן מיוחד. אני הייתי שגריר ישראל בקו סמוי, בלי הגזמה. אבל מה זה עזר לי בכלא".
התנאים הפיזיים הירודים ומצבו הגופני והנפשי עשו את שלהם, וחדד החליט להתמסר לתכנית הבריחה. לאחר שהוא וג'ונתן מורבי פענחו את סידורי האבטחה, נערכו ההכנות מול הסייען. הוא היה אמור להגיע בשעת השין כשברכבו שני סולמות, אחד שייזרק אל מעבר לחומה ואחד שיחכה לחדד ומורבי לאחר שיעברו אותה ויחתכו את גדרות התיל. השניים היו אמורים לעלות על הקטנוע שהוחבא ברכב ולרכוב כמה מאות קילומטרים לכיוון הגבול עם קמבודיה. אבל דווקא כשהכל היה ערוך הבין חדד שבכל זאת יש לו מה להפסיד.
הגיהינום נשאר בתוכי
"בשנייה האחרונה, ממש בדקה ה-90, החלטתי שאני לא בורח", מספר חדד. "הכל היה מוכן, לא הייתה סיבה לחשוב שתהיה לנו עוד הזדמנות, אבל בסופו של דבר חזרנו לאגפים. הסוהרים לא הבינו איפה היינו, למה הגענו באיחור לספירה, אבל שם זה נגמר".
"מדי פעם עוברות מחשבות בראש שיצאתי פראייר. היה לי ברור שפספסתי הזדמנות נדירה שלא תחזור עוד פעם, אבל רציתי לתת סיכוי לשלטונות בישראל להירתם למאבק שלי"
למה בעצם?
"פתאום הרגליים נהיו כבדות והרגשתי שזה לא נכון, לא הזמן. אז חשבתי שאם דברים לא ישתנו, אני פשוט אברח בפעם הבאה בלי לחשוב יותר מדי".
מה שלא קרה. אתה מצטער בדיעבד שלא ברחת? היית חוסך לעצמך כמעט שנתיים של ישיבה בכלא.
"מדי פעם עוברות מחשבות כאלה בראש שיצאתי פראייר. בגדול היה לי ברור שפספסתי הזדמנות נדירה שלא תחזור עוד פעם, אבל רציתי לתת סיכוי לשלטונות בישראל להירתם למאבק שלי".
איך הרגשת כשגם זה לא קרה, לפחות לא מיד?
"הייתה אכזבה קשה מאוד. היה ברור שבמצב שלי זה או למות בכלא בייסורים קשים, או להתאבד".
וניסית שוב.
"כן. כשהבנתי שאני הולך להיקבר חי בכלא חרטתי על כל הגוף שלי מכתב התאבדות, לקחתי סדין, קשרתי לחלון של השירותים ועל הצוואר שלי, וניסיתי לתלות את עצמי. אסיר שהבחין בי מפרפר הוריד אותי וככה ניצלו החיים שלי ממש ברגע האחרון".
מחשבות על בריחה צצו אצלו שוב לאחר ניסיון ההתאבדות השלישי, אלא שהפעם היה חדד לבד, בלי מורבי שהועבר למתקן אחר. התכנית המקורית הוצאה מהמגירות, הפעם מתוך כוונה להימלט לכיוון סוראט טהאני שבדרום תאילנד ומשם במעבורת או בסירה לעבר הגבול עם קמבודיה. בסופו של דבר הבין חדד שזה בלתי אפשרי וגנז את תכנית הבריחה השנייה. "אי אפשר לברוח בלי עזרה מבחוץ", הוא אומר, "והעזרה היחידה שלי באותה תקופה הייתה אמא שלי, שנלחמה עליי כמו לביאה - נשארה חודשים בתאילנד, הוציאה המון כסף, נתנה את החיים שלה והצליחה בהרבה מאמץ תקשורתי להעלות את הסיפור שלי לתודעה. אבל תמיד ברגע האחרון קרה משהו שהשאיר אותי בכלא, היה לי פשוט חוסר מזל".
מזלו של חדד החל להשתנות לפני כשנה וחצי, כשקיבל משגרירות ישראל מכתב בחתימת הקונסולית שלפיו הוא אינו עבריין אלא אדם שאין לו קשר לעולם הפשע. "למה המכתב הזה לא הגיע קודם אליי ואל השלטונות בתאילנד? הרי יכולתי להשתחרר מיד", הוא אומר. "נתנו לי להירקב שלוש שנים בכלא בתנאים תת אנושיים כדי להודות שאני לא עבריין, שסתם נעצרתי".
זמן קצר לאחר הופעת המכתב חנן מלך תאילנד את חדד והוא שוחרר מהכלא והועבר לישראל לסיום ריצוי עונשו. לאחר כחצי שנת מאסר בכלא "חרמון" יצא לחופשי. למחייתו הוא מפיק כיום אירועים ומתקלט ("אנשים מכירים את הסיפור שלי ובאים לעשות איתי סלפי"), ולאחרונה סיים לכתוב ספר על תקופת מאסרו. כש"כלוא בגן עדן" ייצא לאור, חדד מתכוון לצאת לסבב הרצאות על סיפור חייו. "הייתי רוצה להשתתף בתכנית ריאליטי כדי לחשוף את החיים שלי בכלא או להפיק סרט על מה שעברתי", הוא אומר. "המראות הקשים, הטראומה שאני סוחב מאז לא מרפים ממני. הגיהינום נשאר בתוכי".