צעקות האכזבה של אוהדי מכבי תל אביב נשמעו באין-ספור בתים בישראל ערב יום הזיכרון 2011, כך גם בדירה צנועה באזור כיכר המדינה, דירתה של עליזה מזרחי - אמו של יושב ראש מכבי תל אביב ובקרוב גם חתן פרס ישראל. "אני רואה את כל המשחקים של מכבי, לא מחמיצה אפילו אחד וגם מתקשרת אליו לפני תחילתו" מספרת מזרחי. "עד שבעלי נפטר גם היינו הולכים לכל משחק שהיה כאן בארץ, היינו הולכים יחד עם הילדים, אבל מאז שהוא נפטר אני מוותרת ורואה כאן בבית".
על ספה מרופדת ישנה מסודרים עיתוני השבוע בארבע ערימות שונות, בראש כל ערימה מוסף ספורט וממנו מציצה תמונה בעלת גוון צהוב. "אני עוברת על הדברים שכותבים עליו", אומרת האם. "זה לא תמיד נחמד, אבל עכשיו בתקופה האחרונה, כותבים הרבה גם על הגמר וגם על הפרס. היו תקופות שהיו צועקים לו 'תמות','תמות' מהיציעים ואחר כך היו באים ומציעים לו לנהל את הקבוצות של אלו שצעקו". עליזה לוקחת את הדברים האלו בקלות, אבל עדיין מעלה את הטון כשהיא מדברת על הקללות, בעוד העוזרת הזרה מגיחה מהחדר השני לראות שהכול בסדר - וחוזרת לעיסוקיה.
מזרחי מספרת ארוכות על אהבתו ונאמנותו של בנה לקבוצה. "היו שנים שזה היה כל מה שהוא עשה, הוא היה מסיים לעבוד, לוקח טיסה בלילה, חוזר עם טיסה בבוקר והולך ישר לעבודה. היו תקופות שהילדים לא ראו אותו, חשבתי בהתחלה שהוא מזניח אותם, לא מטפל בהם, מי שבחר לתת לו את פרס ישראל כנראה יודע כמה זמן ומרץ הוא הקדיש לקבוצה ולספורט בארץ", אומרת האם. "כבר 42 שנים שהוא כל כולו בתוך הקבוצה, אני לא אשכח איך ישבו כאן האנשים שביקשו ממנו להירתם והצטרף לקבוצה, הם הגיעו לכאן ואחרי זמן קצר הוא היה בפנים. מאז הוא נותן את הכל למען הקבוצה".
עליזה התרגשה מאוד לשמוע על הענקת פרס ישראל לבנה, ומספרת שהתרגשה גם כשנתנו לו להדליק משואה. על אף כל המשמיצים היא יודעת היטב שמעריכים מאוד את פועלו: "אני יודעת שהוא היה מאוד רוצה שאבוא לטקס, אני מקווה שאוכל אבל כבר לא כל כך פשוט לי ללכת, גם הילדים אמרו לי שאני חייבת לעשות מאמץ ולהגיע", היא נאנחת. "אני מאוד אוהבת את ירושלים, נולדתי וגדלתי שם וגם מאוד אוהבת את הטקס עצמו, מדי שנה אני מקפידה על לראות אותו בטלוויזיה, אמנם השנה זה מרגש פי כמה, כעת ששמעון יופיע", מוסיפה האם הנרגשת - וניתן לראות את הגאווה בעיניה.