כשביקשנו מאיאן סורק שיספר לנו באילו מדינות על הגלובוס הוא עבד, לא חשבנו שנצטרך לפנות ביומן זמן לתשובה כל כך ארוכה. "ניו זילנד, אוסטרליה, אינדונזיה, וייטנאם, קמבודיה... אנגליה, אירלנד, ואפילו באיזה אי קטן בשם פורטו ריקו", הוא פירט כמה דוגמאות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
במשך 13 שנים, איאן, אשתו גלית וארבעת הילדים, בילו בסינגפור. הוא איש הייטק, היא רואת חשבון, כשטסו לשם כבר הייתה להם משכנתא בארץ ורק 100 דולר בכיס. אך החיים השתנו מהר מאוד. "המס בסינגפור מאוד מאוד נמוך, הוא בערך 5% על כל משכורת, ומדובר פה על משכורת של 200-300 אלף דולר בשנה בדרגים של מנכ"לים ומנהלי נציגים", אמר איאן. "אז גם אתה אוסף הרבה כסף, גם המיסוי נמוך ויש הכנסה פנויה גדולה, וגם חיים בצורה מרווחת ומאוד נעימה למשפחה".
מהפה של איאן זאת נשמעת חופשה חלומית, שבמקום לשלם עליה, אתה זה שמרוויח. הילדים למדו אנגלית בבתי ספר בינלאומיים, וכולם התרגלו לאיכות חיים שכמעט לא ניתן להשיג בארץ. "ההבדל העיקרי, המשמעותי ביותר, זה שאתה חי עם עוזרת בבית", טענה גלית סורק, אשתו של איאן. "יש לך בייביסיטר, יש מי שמבשל, אתה לא צריך לרוץ מהעבודה בלי אוויר, לבשל, לאסוף לכלוכים, לעשות כביסה".
"אין חסרונות - חוץ מגעגועים"
כשזאת התמונה שמצטיירת, מה הפלא שיותר ויותר ישראלים חולמים על רילוקיישן, ועל האופציות מעבר לים כלשהו? משפחת גיל מכפר סבא יוצאת אוטוטו לחיים החדשים בהונג קונג. שי האב קיבל הצעה להשתתף בהקמת חברת תעופה חדשה שתקום שם. תאריך החזרה לא ידוע. "פחות או יותר מאז שהכרנו זה היה אצלנו בראש, ללכת לחוות את המגורים בחו"ל", אמרו שי ושלי גיל. "יש רק יתרונות, אני לא רואה חסרונות, חוץ מגעגועים".
מי שסובלים מהגעגועים לא פחות הם דווקא אלו שנשארים מאחור. "אני קיוויתי מההתחלה וגם עכשיו שזו נסיעה לכמה שנים והם חוזרים", אמרה מלכה, אמה של שלי. "לי קשה עם העזיבה של הארץ, וקשה לי כמובן שייקחו את הילדות, אבל זה החיים שלהם והרצונות שלהם, אני לא יכולה לעמוד בדרכם".
אז מה גורם לאנשים לזנוח בקלות כזאת את החיים בישראל ולעבור למדינה חדשה? סקר שבחן את המניע העיקרי לרילוקיישן, העלה ש-67% מהעוזבים חיפשו שיפור ברמת החיים, כלומר הכנסה גבוהה יותר. 24% אמרו שיוקר המחייה בישראל גרם להם להרים ידיים. רק 6% הצביעו על האתגר המקצועי החדש כמניע המרכזי. 3% בודדים התעניינו קודם כל בחוויה הבינלאומית.
"המוטיבציה בעבר הייתה בעיקר ממניעים של קידום קריירה", הסבירה עינת גז, מנכ"לית רילוקיישן ג'ובס. "היום אנחנו רואים תופעה שהיא קצת הפוכה. אנשים מוכנים ללכת אפילו אחורה בקריירה, כלומר לקחת תפקיד שהוא לאו דווקא מקדם אותם בקריירה, אבל מקפיץ אותם ברמת החיים".
"אין לנו עניין לגדל ילדה בינלאומית"
נועה ואביעד פרקו השבוע את הארגזים בדירה החדשה. הם עזבו את תל אביב עם התינוקת הראשונה והתמקמו בבנגקוק, ברחוב שישראלים רבים הנופשים בתאילנד מכירים. "כשהיינו פה בירח דבש, אמרתי 'תתארי לך איזה כיף יהיה אם אני אמצא עבודה בבנגקוק'", נזכר אביעד קליין. "היא אמרה לי 'על גופתי המתה', ואני עדיין נושם".
מיד קיבל הצעה אטרקטיבית מחברה בתחום המלונאות בתאילנד. אם הכל יסתדר, הם מתכוונים להישאר שם שלוש שנים. בניגוד לאחרים, הם מדגישים שלא הכל כל כך מושלם בלעזוב את המשפחה ולטוס לקצה השני של העולם. "לא מדברים על כמה שזה קשה לקום ולעזוב, לא מדברים על הבחירות הערכיות", ציינה נועה קליין. "יש כאן ויתור מסוים, ואז כל אחד בעצם צריך לנהל את הדיון עם עצמו ולהחליט אם הוא מוכן לוותר על זה. הבת שלנו כבר תהיה בבית ספר בארץ. אנחנו רוצים שהבת שלנו תגדל בישראל. אין לנו עניין לגדל ילדה בינלאומית".
תופעת הרילוקיישן, הפכה לתעשייה של ממש. חברות ישראליות רבות מנסות לסייע לאלו שבוחרים לחיות את חייהם במדינה אחרת על גבי הגלובוס. החברות מסייעות בקשיי הקליטה, בביורוקרטיה ובהקלת התאקלמותם של הישראלים במדינה החדשה. ערן דרנגר, מנכ"ל קבוצת אושן רילוקיישן הסביר כי "בתקופה הנוכחית אנו רואים יותר חבר'ה צעירים בני 25-35, חלקם עוד ללא משפחות, שיוצאים לחו"ל כחלק מהתפתחות בקריירה שלהם".
הקהילה הישראלית במזרח הרחוק גדלה, ובעצם בכל השווקים המתעוררים שעל הגלובוס. גם באפריקה ובמזרח אירופה הביקוש הגדול הוא לישראלים בתחומי הייטק, משרות ניהול, וגם תעשיות חקלאות, מים ועוד. אבל החלום כנראה היה ונשאר אמריקה. "בארץ היינו עם שני ילדים, שתי משכורות וחיינו פחות טוב", סיפרה נועה גולדשמיט שעברה עם בעלה אבירם לגור בניו ג'רזי. "כאן אנחנו עם משכורת אחת, שלושה ילדים, ולמרות יוקר המחייה הגבוה פה, אנחנו עדיין חיים יותר טוב".
אבירם קיבל גם הוא הצעה מחברת הייטק גדולה ולא חשב פעמיים. הוא ואשתו הכינו את הילדים לחוויה של כמה שנים בניו ג'רזי. "יש איזו חוויה משפחתית מקרבת, אנחנו עושים המון טיולים בסופי שבוע בכל החופשות שיש פה", סיפרו בני הזוג. "יש פה חיי קהילה אחרים מבארץ. וזה גם נחמד לחיות פה בלי האזעקות".
"כשהגעתי לכיתה בישראל, חשבתי שאני בעולם אחר"
ואכן יש כאלו שמחליטים לחזור בסופה של ההרפתקה. איאן סורק, למשל, חזר ארצה אחרי 13 שנים בסינגפור ונקלט בחברת ייעוץ לסטארטאפים בתל אביב. "יש קצת הבדל, התנועה והצפצופים, קצת לבנטיני לעומת סינגפור, אין ספק". בבית כבר אין להם משרתת שאפשר לתזז. גלית ואיאן נאלצים לנקות, לבשל ולעשות כביסה אחרי העבודה - כמו כולנו.
גם הילדים חווים את הנחיתה בישראל אחרי שנים של לימודים בחו"ל. "כשהגעתי לכיתה חשבתי שאני בעולם אחר", סיפר בנם סתיו סורק. "המון ילדים שכל הזמן אלימים, קוראים אחד לשני בשמות, מרביצים לפעמים וזה לא רגיל אצלי. בסינגפור ממש לא נתקלתי בזה".
ובכל זאת, גלית ואיאן חזרו. לא כולם חוזרים, אבל רבים. אחרי כל הנימוקים כמה רע פה, וכמה טוב בכל מקום שהוא לא פה, אולי בכל זאת סופו הטבעי של הרילוקיישן הוא על הספה בהוד השרון - ולא בסינגפור.