כמה ימים לפני שמדינת ישראל תתייחד עם זכר חלליה, נזכרים חברי קיבוץ דברת שבצפון בבני המקום שחרפו את נפשותיהם במהלך שירותם הצבאי. סיפורם המיוחד של שניים מהם - האחים אפרים ודדי ישראלי - הוא תמהיל מיוחד של אהבה וטרגדיה. גם כיום - 39 שנים אחרי שנפלו בזה אחר זה במלחמת יום הכיפורים - הוא לא מותיר אף עין יבשה.
דדי, הצעיר מבין השניים, גויס בנובמבר 1971 לחיל השריון. כבר מראשית דרכו בצבא היה נחוש ללכת בדרך שסלל עבורו אחיו הבכור, אפרים, שלבש את מדי צה"ל רק שנה לפניו. כשיצא לקורס הקצינים, היה אפרים מפקדו של דדי - מה שהביא להידוק הקשר המיוחד שנרקם ביניהם. שני האחים - הצוער והמפקד - אמורים היו לסיים יחדיו את המסלול בנובמבר 1973, אלא שמלחמת יום הכיפורים שפרצה חודש קודם לכן טרפה מחדש את הקלפים.
דדי ואפרים יצאו לחזית מול הצבא המצרי בסיני. לאמו נחמה הבטיח בנה הבכור כי עם שוך הקרבות תזכה לראות איך יעניק לאחיו הצעיר את דרגות הקצונה, אבל ביומה השני של המלחמה ספג הטנק שבו לחם דדי פגיעה קשה של טיל "סאגר". במשך יותר מחודש הוא נאבק על חייו, עד שפצעיו הקשים הכריעו אותו. בכל אותה התקופה הוא השתדל לשמור על קשר עם אחיו האהוב, מבלי לדעת על האסון הממשמש ובא.
אפרים נשלח עם מחלקת טנקים לאזור תעלת סואץ - שם נפגע מאש צבא מצרים ונהרג במקום. הוא נטמן לצד אחיו הצעיר כשהוא מותיר אחריו אב, שילך לעולמו תשע שנים אחרי, שלוש אחיות - ואת האם נחמה - שלמרות הכאב העז נותרה איתנה וחזקה.