מה עובר בראשו של ילד בן 13, שצריך לקבור במו ידיו את אמו ואחותו? מה עובר בראשו של אדם בן 75 שחוזר לאותו המקום, בניסיון כמעט בלתי אפשרי לאתר את מקום הקבורה? חיים בר אור, בניגוד להרבה ניצולי שואה אחרים, לא שתק ולא הדחיק. הוא סיפר לבני משפחתו פעם אחר פעם מה עבר עליו כילד באוקראינה שהסתתר מהנאצים. הוא לא חסך שום פרט.
יותר מ-60 שנה אחרי, הוא חוזר עם כל המשפחה לאוקראינה. המסע הזה מתחיל בעיירה רוקיטנה, שאליה יום אחד בתחילת 1943 נכנסו הכוחות הנאצים. "יהודים, הורגים אתכם!", משחזר בר אור את קריאתה של אישה אחת. "אותה צריחה הצילה הרבה חיים".
"יותר מזה לא יכולתי לעשות"
חיים, אמו ואחותו ברחו ליער, שם חיו בחורף הקשה, בפחד, עם מחלות ורעב תמידי. התקיימו משאריות מזון שמצאו בלילות בכפרים האוקראינים. "אמא כבר לא יכלה ללכת כי היו לה רגליים נפוחות", מספר בר אור. "אני הייתי הולך ומשיג תפוח אדמה, חתיכת לחם. אבל יותר מזה לא יכולתי לעשות ואמא נפטרה".
"אחותי בכתה ובכתה במשך שבועיים ולא רצתה לאכול. וגם היא נפטרה", הוא אומר בכאב. הדרך ליער קשה, בוצית ובלתי אפשרית לכלי רכב. האפשרות היחידה להגיע היא על עגלה רתומה לסוסים. חיים ובתו דפנה מתעקשים לעשות את הדרך ברגל, כדי להרגיש מה עבר על חיים הילד לפני יותר מ-60 שנה.
"העצבות הלכה, נגמרה"
מדריך מקומי לקח אותם לאזור ביער, בו ככל הנראה הסתתרו הפליטים מאימת הנאצים. אחרי שעות של חיפושים הבינו חיים ובני משפחתו שאין באמת סיכוי ואולי המיקום המדויק לא באמת משנה.
ביער אמר חיים על הוריו, לראשונה, קדיש. "מה שאני מבקש מכם, שתהיו שמחים", פונה לבני משפחתו. "העצבות הלכה, נגמרה".