במהלך צילומי הסרט "סגורות" שישודר בקרוב בערוץ 8, צילמה ליאת מר במשך כמעט שנתיים שלוש נשים צעירות בתוך כלא הנשים היחיד בישראל - נווה תרצה. "אני ליהקתי אותן", סיפרה הבמאית. "אתה לא מגיע לכלא סתם כדי לעשות סרט. עשיתי שם סדנת קולנוע וזיהיתי שתי אסירות מוכשרות ואינטליגנטיות. היה לי דיבור טוב איתן, הן לא הטיפוס הסטריאוטיפי של אסירה".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בסוף, אם מצמצמים את העיניים ומתרחקים מספיק, אלה יכולים להיות גם שלושה סיפורי אהבה, למרות שבהתחלה זה ממש לא נראה כך. "הלב שלי התהפך פנימה והחוצה, דפק חזק", סיפרה מריה, אסירה בנווה תרצה, על המעשה שבו הורשעה - ניסיון רצח.
"אמרתי שזהו, הבחורה הזו נגמר לה הסיפור", גוללה מריה את האירוע. "לא רוצה לראות אותה יותר בחיים. זה היה ריב, אבל לא ריב של ניסיון לרצח. היא קיבלה ממני כאלה מכות שאני לא יודעת מאיפה היה לי הכוח הזה בכלל. ואז היא הרימה את הסכין, אז לקחתי לה את הסכין וחתכתי אותה בכל הפנים. ואז אמרתי לעצמי: מה עשיתי לה? לא יכול להיות שהידיים שלי עשו את זה".
"בהתחלה זה היה תיק רציני, שבע שנים על ניסיון לרצח", סיפרה שון, אסירה שסיפורה מובא גם הוא בסרט. "זה נשמע רע כל הכתב אישום הזה, כאילו סרט אימה. כתבו שחיכיתי לה, דקרתי אותה בקור רוח. כל מיני דברים כאלה, וזה לא אני באמת. אני לא באמת האדם הזה שהחזיק סכין".
אסירה כתבה לבנה: "מצטערת שמיום שנולדת ראית סורגים"
לכל שלוש האסירות שתועדו בסרט זהו המאסר הראשון. "נשבר לי מהסטיגמות על הכלא", סיפרה מר. "אין כל כך דיסטנס בין סוהרות לאסירות. 'מאמי', 'מותק', הן מילים מקובלות. אתה מרגיש את האינטראקציה הנשית והוויה הנשית החזקה שקיימת שם".
נרימאן, נערת הפיתוי הבדואית, היא הגיבורה הטראגית של הסיפור. החבר שלה שלח אותה להתחיל עם גברים כדי שיוכל לסחוט אותם. בסוף כל התיק נפל עליה. בטלפון הציבורי היא עושה נעים באוזן לאסירים מכלא אחר. דיבורי חלקות שהיא התמקצעה בהם זורמים ממנה בלי מחשבה. תמורת תשומת לב והמילים הריקות גבר זר שלא ראתה מעולם מפקיד לה בחשבון קצת כסף לסיגריות.
האהבה של נרימאן סיבכה אותה והיא מאמינה שגם תוציא אותה. היא אהבה גבר אחד בחייה, הוא הדבר הכי טוב והכי רע שקרה לה. מלבדו - מה יש לה ומה תכלית לקיומה.
האהבה שמניעה את מריה היא לבנה הקטן. היא מגדלת אותו בכלא והסוהרות משגיחות שהיא מטפלת בו כמו שצריך. הוא כל עולמה. אם לא ינכו לה שליש על התנהגות טובה, ייקחו לה את הילד כשימלאו לו שנתיים, והיא לא יכולה לשאת את המחשבה שהילד יישאר בלעדיה. אם רוצים להבין את האימהות של מריה צריך לדעת עליה עוד משהו. "הייתי בת שמונה חודשים כשאמא שלי התאבדה. זה היה כדורים ואלכוהול. דוד שלי מצא אותה, ואותי רעבה אחרי הרבה שעות", סיפרה.
"לאושר שלי, היום הוא יום הולדתך הראשון", כתבה מריה לבנה מכתב שהוא יקרא יום אחד. "אני מתנצלת שמיום שנולדת ראית סורגים ולא שמש ונוף של גליל כמו שיש לנו בבית האמיתי שלך". אחת דקרה, אחת גנבה, אחת חתכה שוב ושוב, ואחת הטביעה את ילדיה. אבל הסרט לא עוסק כלל בחרטה. הבמאית, כמו הסוהרות יודעות בדיוק מה עשתה כל אחת מהכלואות, אבל לא חושבת על זה, כי אי אפשר.
"אני שומעת חדשות, קוראת עיתונים, וכשאני קוראת על פשע של אישה אני יודעת שהאסירה הזו תגיע לאגף שלי", הסבירה מפקדת אגף בכלא, כלאי נלן בוקובזה. "אני חייבת להפריד בין העבירה שהיא עשתה, לבין הטיפול שצריך לתת לה כדי לעזור לה. אם אני אחשוב על מה שהיא עשתה אני לא אוכל לטפל בה".
אחרי שתשתחרר, שון רוצה לשיר. ולמה לא? יש לה מה להציע לתכניות הריאליטי הציניות. אסירה, לסבית, סכינים. האהבה שמחזיקה אותה, היא האהבה לאמא שלה. שהיתה אמורה להגיע להופעה שלה בכלא. "לא אכפת לי מההופעה, כבר שנה וחודשיים לא חיבקתי אותה, ראיתי אותה רק בביקורים עם הזכוכית", אמרה. שון לא מצאה את אמא בקהל. המבט שלה מכמיר לב.
גם נרימאן, הבדואית שלמדה בעל פה את חנוך לוין כפי שתראו בסרט, שבורת לב. "הוא התחתן, אשתו בהריון. לא רוצה לראות אותי ולשמוע את הקול שלי", סיפרה בצער. "לא יכולתי להגיד לו שום מילה, להסביר לו שלא יעזוב אותי".
שלושה סיפורי אהבה. בסופם יש שחרור, אבל ממש לא סוף שמח.