"איפה הבן שלי אני רוצה לראות אותו כבר" - לרגע הזה מחכה אסקדאר כבר 18 שנה. אסקדאר נפרדה מבנה היחיד הנוק טקסטה כשהיה בן שנה. היא עלתה לישראל לבדה, משום שאביו של הנוק לא רצה לעלות ולא הסכים שבנו יעלה. מאז נותק ביניהם הקשר.
"כל השבוע היא לא ישנה", מספרת אחותה פנינה, על הימים שעברו על אסקדאר לפני המפגש המרגש עם בנה, אותו לא ראתה כבר שני עשורים. "היא לא אוכלת ולא שותה רק בוכה". פנינה מנסה להרגע: "תשתי קצת תרגעי ותחייכי".
לפני תשע שנים, הצליחה אסקדאר לראשונה לאסוף את האמצעים הדרושים וטסה לאתיופיה, כדי לחדש את הקשר עם בנה. כל השנים, חיזקו האם והבן האחד את השני במכתבים ולפעמים אף טלפונים. וכשאסקדאר התבשרה לאחרונה שחלתה בסרטן, ביקשה את עזרת הסוכנות היהודית בזירוז עליית בנה, שכבר הגיע לבגרות.
האם ובנה התאחדו - לאחר 20 שנה
רגעים אחדים לפני שהיא פוגשת את בנה, הוא מצלצל לומר שהוא כבר נחת בישראל. בין השניים מתנהלת שיחת טלפון קצרה באמהרית במהלכה האם הנרגשת בוכה. "איפה הוא, איפה הוא אני לא רואה אותו", היא אומרת והמתח ניכר על פניה.
ואז החלום מתגשם. אחרי המתנה של שנים ארוכות, האם מתאחדת עם בנה. השניים מתחבקים ומתנשקים ארוכות. "אני מאוד מאושר, מאוד מאושר, לא חלמתי שאפגוש אותה", אומר הבן בהתרגשות גדולה.
גם אבי כהן מנכ"ל הסוכנות היהידית נמצא שם: "לראות כאן את הילד רואה את אמא והם מתחבקים, מתנשקים ובוכים - זה לא דבר שישאיר אף אחד עם עין יבשה".
אסקדאר לא מבזבזת זמן. היא כבר התחילה ללמד את בנה עברית, שכבר החליט שברצונו ללמוד מחשבים. כעת, כשהוא לידה, היא יכולה להתפנות למאבק במחלה " יש לי כוח.אני לא חושבת שאני אמשיך להיות חולה", היא מביעה תקווה. "כנראה שאני אקום וזהו.ג ם בבית החולים אמרתי כשאני אראה את הילד שלי אעמוד על הרגלים ואצא".