לפני 47 שנים, בשיא האופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים, נפלה החלטה שספק אם הייתה מתקבלת היום בשקט: לספח את שטחי העיר הערבית שהייתה תחת ריבונות ירדנית, ומספר כפרים באזור יחד אתה. וכך, בן לילה, נולדה לה המפה של ירושלים המאוחדת. מ-6 קילומטרים רבועים היא הפכה לעיר של 70 קילומטרים רבועים, כמעט פי 11.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בתודעה הישראלית הקדושה של הר הבית והכותל המערבי התפשטה, אך בפועל, מאז 1967 חיים מאות אלפי פלסטינים תחת ריבונות ישראלית במעמד מיוחד של תושבים ללא אזרחות מלאה.
"אי אפשר להתמודד עם העניין הזה שאנחנו שולטים ב-350 אלף פלסטינים ומחזיקים אותם בתנאי מדינת עולם שלישית" אומר אל"מ במילואים שאולי אריאלי, מומחה לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומחבר הספר "גבול בינינו ובינכם". "אנחנו מקדשים את האדמה ולא מקדשים את האדם? אני מרגיש בושה פה", הוא מוסיף.
"אנחנו נמשיך לבנות"
בניגוד לאריאלי, שמכנה את תפיסת האיחוד של ירושלים "בלוף", שר הבינוי והשיכון אורי אריאל מטפח בשטח את הקונצנזוס לפיו אי אפשר לחלק את העיר. "כולם מאמינים שירושלים חייבת להיות מאוחדת, צריך לבנות אותה וזה מה שאנחנו עושים", אומר אריאל ומוסיף כי "מי שרוצה יכול לדבר על חלוקת העיר, אנחנו נמשיך לבנות".
את הקונצנזוס הזה שובר ראש האופוזיציה יצחק (בוז'י) הרצוג, על אף הסקרים המעידים כי רב הציבור לא רוצה לחשוב על חלוקת העיר: "אני רוצה להגן על ירושלים ולא על שכונות שאף אחד לא יודע איפה הן נמצאות, והן לא ירושלים". הרצוג מוסיף כי "יש פה מציאות דו לאומית מורכבת שצריך להתמודד אתה, ואני לא מוכן לטמון את ראשי בחול".
אם כך ואם אחרת, השבוע שורטט לו מחדש הקו הירוק שנמחק במשך כחצי מאה, בדם ובאבן.