רוב ימות השנה הם לנים בחוץ, על הספסלים בשדרות. אבל לאן נעלמים ההומלסים כשיורד גשם? בתוך העיר המוכרת יש עיר אחרת, סמויה מעיני האנשים הרגילים: עיר של כוכים מסתרים וזולות עלובות, חורים שכמעט אף אחד לא מכיר.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
60% מדרי הרחוב הם מכורים, חצי מהם לסמים וחצי לאלכוהול. 26% מהם סובלים מבעיה נפשית כלשהי. הסם הסינטטי "נייס גאי" הוא שמנהל את אנשי השוליים. את רכישת הסם הם משיגים באמצעות איסוף בקבוקים למחזור, מכירת חפציהם המועטים ועוד.
למרות זאת, כל אחד מהם שמחזיק בתעודת זהות כחולה מוזמן להגיע ל"גגון" ביפו, שיכול לאכלס עד 100 דרי רחוב. הכללים הם מועטים, אך נאכפים בקפדנות: אין אלימות פיזית, מילולית או מינית; אין סחר ותיווך בעסקאות סמים; ויש שמירה על הניקיון, בהשתתפות הדיירים. אין מגבלת זמן על השהייה.
ישנם שני גגונים נוספים: למי שאינם מכורים לחומרים כלשהם, וגגון ייעודי לנשים. המפעל ממומן כולו מתרומות, ומוביל אותו עורך הדין גלעד חריש. "הגורל הטוב הפנה אותי לעולם שכולו רע, עולם ההומלסים", הוא מנמק. "מכאן עולים רק למעלה - זה המקום הכי נמוך".