הסיפור הזה נגמר בבית העלמין גבעת שאול בירושלים. כל גיבוריו הם צעירים, ירושלמים. כולם עבדו כמאבטחים, במשרד החינוך בעיר. המשמרות הארוכות, הלילות המשותפים יצרו ביניהם חיבור יוצא דופן, אותו חיבור שהוביל לשברון לב והסתיים, בטרגדיה משולשת.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
חמש שנים אחרי, החדר של רועי תמיר כמעט ולא השתנה, תמונת הזמר שאהב עדיין על הקיר גם התעודות מהשירות הצבאי בחיל הים. נער רגיש ורומנטיקן עד כדי כך שבהצגה בתיכון היה ברור מה התפקיד שיגלם. כלפי חוץ היה מוקף חברים, מעטים מהם ידעו מה עובר עליו עמוק בפנים.
לפניות לסיוע נפשי
קו החירום של ער"ן - עזרה ראשונה נפשית: 1201
"בשביל החיים": 03-9640222
לאחר השחרור, החל ללמוד במכללת הדסה ובמקביל התקבל לחברת האבטחה מודיעין אזרחי ושובץ כמאבטח במשרד החינוך, באותה שנה כבר נישא לזוגתו עוד מימי התיכון. חבריו הטובים מהאבטחה, קטיה ונחום היו בין החוגגים.
באותם ימים לא ידעו ההורים שהרגשות של רועי מופנים כלפי קטיה, אחראית המשמרת שלו בעבודה ומי שהפכה עבורו לאוזן קשבת. "הוא נפתח אליה והתחילו לדבר על נושאים אישיים", מספרת ויקי, חברה של קטיה. "היא ענתה שהיא לא יכולה וחייבת לעזור לו".
בשבוע האחרון לחייו רועי יצא לחופשה, איש בחברת האבטחה לא חשב לבקש שישאיר את האקדח בכספת, בעבודה.
סירבה לקבל טיפול: קטיה פרמיטינה
קטיה פרמיטינה נולדה בשנת 1983 בנובוסיבירסק שברוסיה עוד בבית החולים היא אומצה ומעולם לא הכירה את הוריה הביולוגים. בגיל 17 עלתה לישראל לבדה במסגרת פרויקט סל"ע, בצבא התעקשה להיות לוחמת בהנדסה קרבית והתגוררה בקיבוץ מענית - שם הכירה את ויקי, חברתה הטובה.
קטיה עברה לירושלים ביחד עם בן זוגה של ויקי. כמעט עשור היא למדה ועבדה במקביל באבטחת משרד החינוך, קודמה לתפקיד אחראית משמרת והפכה למוקד חברתי. כשרועי התאבד חבריה ידעו, למי לגשת ראשונה.
קטיה סירבה לקבל טיפול פסיכולוגי, ואחרי כחודש חזרה לעבודה. במרץ 2013, בדיוק שנתיים אחרי ההתאבדות של רועי, היא התפטרה במפתיע אבל איש בחברת האבטחה לא דרש בחזרה את הנשק. שבוע לאחר מכן קטיה נעלמה. נחום מיכאל, החבר הקרוב שלה מהעבודה, יצא לחפש אחריה.
"הוא אמר שאין לנו מה לדאוג"
נחום מיכאל היה בן 33, בן יחיד. בצבא שירת כלוחם בגבעתי ולאחר מכן החל ללמוד ובמקביל לעבוד כמאבטח במשרד החינוך. עם השנים ועם המשמרות הארוכות הפכו נחום וקטיה לחברים קרובים. חברות שכללה טיולים משותפים בחו"ל וגם שיחות נפש לתוך הלילה.
אחרי שקטיה התאבדה, המנהלים והחברים באבטחה ידעו היטב על מי צריך כעת לשמור. "חששתי לו", מספר אביו של נחום. "אבל הוא אמר שאין לנו מה לדאוג". "היא הייתה בודדה, לך יש משפחה, שלא תעז לחשוב על כיוון של התאבדות", המשיכה האם לנסות ולעודד את נחום.
יותר משלוש שנים חלפו מאז המוות של קטיה ונדמה היה שנחום חוזר לעצמו. לפני חודשיים הוא ישב עם חברים לראות כדורגל ואז בערב החליט לחזור לעבודה. "חזר בחזרה, הלך לחדר הנשק, לקח אקדח, והלך להר המנוחות, קרוב לקבר שלה", סיפר אביו של נחום. "שם מצאו אותו ירוי".
השבוע בבית העלמין ההורים חיפשו את הקבר של קטיה, שום דבר באווירה מסביב לא היה רומנטי או הירואי. היו שם רק רגשות אשם, תסכול, וכאב עצום, על שלושה צעירים נמהרים שנקלעו למשבר, ולא ידעו לקרוא לעזרה.
תגובת משרד החינוך: נוהלי קבלת הנשק אינם באחריות המשרד, באחריות החברה החיצונית שמעסיקה אותם. בכל המקרים השירות הפסיכולוגי של המשרד נרתם לתת סיוע נפשי לצוותי האבטחה.
תגובת חברת מודיעין אזרחי: תהליך הקבלה לאבטחה במשרדי הממשלה קפדני וכולל בין השאר גם מבחן מסוכנות פסיכולוגי שאמור לסנן מועמדים המסוכנים לעצמם או לסביבתם. בעקבות המקרים המאבטחים קיבלו ייעוץ פסיכולוגי והתבצע חידוד של הנחיות למנהלים לעודד עובדים להציף מידע על חברים שיש חשש שיפגעו בעצמם.
תחקיר: יולן כהן