בנובמבר 1938, שלושה ימים לאחר "ליל הבדולח", כתבה איימי להמן מכתב מצמרר לקרוביה בפלשתינה בו היא מתארת את הזוועות שהתרחשו כמה ימים לפני כן בפולין ובעיירה קניגסברג בו התגוררה. לאחר אותו לילה, חייה לא שבו למסלולם השגרתי. החנויות המוכרות, בית הכנסת שהושחת והחברים שנעצרו על ידי המשטרה כולם זיכרונות שנקרעו לגזרים כהרף עין.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
מכתבה של איימי מתאר את פרטי אותו לילה נורא. מילותיה מצביעות על הפחד והלחץ בו הייתה שרויה, תוך שהיא מתחננת לקרוביה בפלשתינה לסייע ולחלץ אותה ואת משפחתה מפולין. המכתב לא עזר: איימי נספתה בשואה, בנה דניאל ובעלה סמואל חוו את הזוועות אך שרדו ועלו לארץ לאחר המלחמה.
"היינו עדים למחזה נורא, דירתנו כולה דמתה לאוסף גרוטאות. לא נותר פריט ריהוט אחד על כנו", תיארה איימי את המראה שנתגלה בפניה באותו לילה. "המיטות והבגדים נקרעו, חלקם נבזזו. אנו ישנים על הרצפה במטבח, החדר היחיד שעדיין ראוי למגורים", הוסיפה.
איימי הקפידה לתאר גם את ההרס בעיירה קניגסברג בו התגוררה: "בית הכנסת החדש שלנו נשרף כולו, מבנה בית הספר היהודי הפך לבית כלא וכל המורים נשלחו למאסר. גם את החנויות בקניגסברג הרסו".
היא גם מספרת במכתבה למכרה בפלשתינה על ההתנכלויות שחוו מצד המשטרה: "הסבל שחווינו בימים אלה, לא היה כמותו. ביום חמישי בבוקר לקחו את סמואל (בעלה) למשטרה, באותו יום בוצע חיפוש בדירה שלנו אחר כלי נשק, מסמכים וכסף. הפקיעו הכול".
המכתב כולל גם בקשה ישירה מאדולף, מכרה בארץ ישראל, לעשות הכל כדי לסייע בשיחרורם של חבריה ממעצר וחילוץ משפחתה לארץ ישראל או לאמריקה: "מקס מבקש ממך לדאוג להגירה שלו. אולי אנה תכתוב לקנדה ומשפחת סגל תנסה לאתר את קרובי המשפחה שלנו, שיסייעו. אדולף היקר, אני מבקשת שתעשה הכל כדי לשחרר תחילה את שני הגברים".
"אני מבקשת שלא תרחיב בתיאורים אצל הקרובים בארץ, אל תספר על כך לאיש", ביקשה איימי מתוך דאגה למורל קרוביה. "שרוף את המכתב מיד לאחר שתקבל אותו", הדגישה. איימי הביעה את תקוותה שהמכתב יסייע בהצלת חייהם מהתופת: "מצב הרוח של כולם שפוף ולא שומעים אלא תלונות ובכי", סיפרה בהתרגשות. "אך תודה לאל אנחנו בריאים, האל עוזר לנו. אלו הרי רק החיים במהותם שאותם אנו יכולים להציל".
את המכתב מצאה בת הדודה של איימי, רינה יעקובי, כשהוריה נפטרו. "לא ידעתי על קיומו של המכתב ומעולם לא שאלתי את הוריי על החיים השאירו מאחור, לפני שעלו ארצה", סיפרה רינה. מעצם היותה בת יחידה, רינה חשה מוטיבציה למצוא את שורשיה ואולי בני משפחה שלא הכירה. את החומרים ההיסטוריים רינה העלתה לאתר MyHeritage, שם בנתה אילן יוחסין ובו מונצחים כל קרובי משפחתה שנספו בשואה: "חשוב לי לשמר ולשתף את ההיסטוריה המשפחתית", הסבירה.
רינה תיארה את תחושותיה מהמכתב שדוד שלה קיבל לידיו רק לאחר המלחמה: "הדברים הכתובים מאוד עצובים ומזעזעים. איימי הצליחה להעביר את רגשות הפחד, הבהלה ואף הייאוש שחוותה לאחר אותו לילה".