סיפור חייו של צביקה צלינקר יכול היה למלא תסריטים שלמים של סרטי קולנוע שוברי קופות: בן הישיבה, שגדל בין חומות העיר העתיקה בירושלים, הפך ללוחם במלחמת העצמאות של המדינה עוד לפני שמלאו לו 11 שנים. המלחמה הזו שינתה את דפי ההיסטוריה לא רק של המדינה, אלא גם את שלו. יחד עם צלינקר חזרנו אל הסמטאות שבהן השתנו חייו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
צלינקר, בן 83 מפתח תקווה, זוכר את אירועי הימים ההם כאילו זה קרה אתמול. את הרגעים שבהם הבין, בגיל 11 בלבד, שהילדות כבר מאחוריו. מול ביתו בעיר העתיקה התמקמה המפקדה הראשית של הלוחמים היהודים. דבר אחד חשוב היה חסר לאותם לוחמים בשנת 48' – מכשירי קשר: את מקומם מילא צלינקר.
הילד הירושלמי הפעלתן הכיר את הרחובות ואת הסמטאות כמו את כף ידו. לכן השתמשו בו הלוחמים כדי להעביר פתקים ובהם מסרים אותם העביר בין מפקדה למפקדה. "רץ כצבי וגיבור כארי", תיארו אותו מפקדיו. חוץ מפתקים, הטילו עליו עוד משימה: ליווי לוחמים שלא הכירו את ירושלים בדרכם מנקודת לחימה אחת לשנייה.
"לא ידעתי מה זה פחד"
כשכל העיר סביבו עולה בלהבות, צלינקר לא הספיק אפילו לחשוב על סכנת החיים האופפת אותו. הוא רק המשיך לרוץ ממקום למקום, כפי שביקשו ממנו לעשות. "לא פחדתי מכלום", הוא אומר. "לא ידעתי מה זה פחד. יש עצב, יש כאב - אבל אין פחד".
אם שתי המשימות עד עכשיו נשמעות לכם בלתי אפשריות לילד בן 11, השלישית כבר נשמעת בדיונית ממש: באחד מימי הלחימה ביקש דודו של צלינקר שיסייע לו לקבור את החללים. לאחת הגופות שקברו הייתה חסרה יד. דודו ביקש ממנו לצאת לחפש אותה כדי לכבד את המת ולהביאו לקבורה בשלמות.
"אני רץ לאחותי אהובה ואומר לה 'חסרה לי יד', אז היא אומרת לי, 'הנה, היא פה'", שיחזר את הרגע. "לקחתי את היד הכרותה והבאתי אותה לדוד שלי. 'עשיתי מצווה', אמרתי לו. מאז היד הזאת לא עוזבת אותי, זה לכל החיים".
"בשביל ארץ ישראל נותנים הכל"
במהלך הסיור בין הסמטאות הישנות צביקה מתרפק הרבה על העבר: הוא עוצר בכל נקודה שנבנה בה משהו חדש ומתאר בהתלהבות רבה את מה שעמד שם קודם - הבאר הישנה שהייתה מקור המים היחידי שלהם באותה תקופה, חנות המכולת של יהודה ומפעל הכדים במגרש הספרדים הישן שהפך לחניון.
"את כל הדברים שנתנו לכולם בעבר את תחושת השייכות למקום הזה, העלימו", הוא אומר בעצב. כשהגענו לסמטה שבה עמדה חנות המשקאות הישנה של המוכר האילם, החליט צלינקר לספר לנו על עוד רגע שלא מניח לו: זה קרה יום לפני הכניעה. צלינקר אחז בידו של לוחם שאת שמו עד היום הוא לא יודע. הוא היה צריך ללוות אותו מהמפקדה הראשית לבית הכנסת ברחוב ניסן ב"ק. כשהגיעו ביחד לסמטה ירו לכיוונם צלפים מכל הכיוונים בשילוב פגזים. הלוחם הציע לילד שלצדו שהם יעברו את הסמטה אחד אחד.
הלוחם עבר ראשון. צלינקר ראה את הפגז פוגע ישירות בלוחם והורג אותו במקום. "שמעתי אותו צועק 'אה', וזה נפסק", הוא מתאר את הרגע. "עמדתי שם בהלם, לא ידעתי מה לעשות. היה לי ביד פתק שהייתי צריך להעביר".
למרות המחזה הנורא, צלינקר הצעיר השלים את המשימה. כשחזר למפקדה נפל לידו פגז שגרם לפציעתו. היום הזה נצרב עמוק בלבו של צלינקר. "גם היום, אפילו כשאני רוקד עם אשתי בחתונה למשל, לפעמים הלוחם הזה תופס אותי. נשאר לי החום שלו ביד. הלוחם שאני העברתי והוא לא חזר".
"בשביל ארץ ישראל נותנים הכל"
לצביקה היו שמונה אחים: שבעה מהם נלחמו במלחמת העצמאות, רחוק מהבית. כבר אז תמיד תהה איך אמא שלו מעולם לא אמרה לילדיה "יש הפגזות בחוץ, למה אתם הולכים?". "איך אמא יכולה לעשות דבר כזה?", הוא שואל. "אחר כך הבנתי שבשביל ארץ ישראל נותנים הכל. לא חשוב מה אחרים עושים, את הארץ הזאת אנחנו אוהבים והיא הדבר הכי חשוב".
מלחמת העצמאות הייתה רק תחילתו של סיפורי הגבורה של צלינקר. הוא נלחם בכל מערכות ישראל עד למלחמת יום הכיפורים, ובכולם קיבל אותות גבורה.