ברגע אחד חייה של משפחה מתהפכים. הורים ואחים "זוכים" ב"טייטל" שלא בחרו בו ולא רצו בו - והופכים ל"משפחה שכולה". כל הורה שכול מתמודד עם הכאב בצורה שונה. ביקשנו משלושה אבות שכולים לשתף אותנו במעט מהדברים שעברו בראשם מאז הרגע הנורא מכול.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"ליליק, כמה געגוע"
מוטי מט, אביו של סמ"ר לי מט שנהרג מפיצוץ מטען חבלה בחאן יונס במהלך מבצע צוק איתן, ביקש שלא להשתמש בתיאורים בהם משתמשים בדרך כלל כשכותבים על חייל שנהרג במלחמה. "בלי ז"ל ובלי גיבור וכל מיני סיסמאות", אמר. "אני מבקש להיות מינימליסטי ואמיתי. אני מסכם הכול בשלוש מילים שאומרות הכול: ליליק, כמה געגוע!".
הכאב של מט מתועל למחשבות על העתיד. "אנחנו באים ממקום של למצוא פתרונות, לעשות את הכול שלא יקרה לאף אחד מה שקרה לנו", הסביר. "זה מסוג הדברים שאתה לא מאחל לאויבים שלך, זה משהו נוראי".
"מינקות התגלה ליליק כפעלתן", נכתב בחשבון הפייסבוק שנפתח לזכרו של לי. "הים, מפרץ אילת היה לו לבית שני שם שחה, צלל וגלש. לא פספס שום גשר, רפסודה או סירה לקפוץ מהם אל המים שאהב".
אביו של מט הדגיש כי כל אדם מתמודד עם האובדן באופן שונה. "אם הייתי בן אדם דתי אז הייתי יכול למצוא את הנחמה באמירות כמו אלוהים נתן אלוהים לקח, אבל אני לא במקום הזה", סיפר. "הרבה פעמים אני שואל את עצמי איפה טעיתי? במה אני אשם? על פניו נתתי חינוך טוב, אבל כנראה שלא. במבחן התוצאה צריך איזון בחיים ואולי לא לרוץ ראשון קדימה כפי שהבן שלי רץ".
"פצע מדמם שצריך ללמוד לחיות איתו"
סגן משנה בר רהב ז"ל נהרג מירי טיל נ"ט שפגע בכלי הנדסי בו נסע ברצועת עזה במהלך מבצע "צוק איתן", כשהוא בן 21 בלבד. "הרבה פעמים אני חושב לעצמי מה בר השאיר", סיפר אביו אפי, שמנסה לשמור על המורשת שהותיר בנו. "אם אני יכול לסכם תכונה בולטת אחת אצלו, זה שהוא מיצה כל רגע מחייו הקצרים עד תום".
בר למד ברמת ישי וכשהיה בן 10 הצטרף לקבוצת כדור מים, הספורט שליווה אותו עד סוף חייו. "לפני הגיוס הוא קיבל אישור לספורטאי מצטיין ומאוד התלבט מה לעשות", סיפר. "הוא ויתר על ה'ספורטאי מצטיין' והתגייס כלוחם בצבא. ביום שבת, היום השלישי של המהלך הקרקעי, בשעות אחר הצהריים טיל פגע ב"פומה" של הצוות שלו ובר, שביקש כמה שניות קודם לבדוק אם הכול בסדר ברכב, עמד מאחורי הפומה ונהרג מההדף".
"השכול זו צלקת שתהיה איתי לכל החיים", סיפר אפי על ההתמודדות עם האובדן. "זה פצע שמדמם אצלי, צריך פשוט ללמוד לחיות איתו. במהלך השבעה אנשים אמרו לנו כל הזמן להיות חזקים, אני לעומת זאת חושב שפשוט צריך להיות מי שאתה. יש רגעים שמותר לדמוע, יש רגעים שצריך לכאוב ויש רגעים שצריך ללבוש את התחפושת והמסכה ולהיות ככל אדם בחברה".
"יש רגעים שאתה מסתכל ורואה שהחברה ממשיכה קדימה", סיפר האב על הניסיון להמשיך בחיים. "החברים שלו ממשיכים קדימה ואנחנו קצת תקועים מאחור, זו תחושה של החמצה. החברים משתחררים מהצבא, יוצאים לטיולים, חוויות, תמונות. אז אתה רואה ומתרגש ואומר איזה יופי, אתה שמח שהם באים ומספרים אבל בסופו של יום אתה אומר 'למה זה קרה לי? למה אצלי?'".
"בהתחלה לא רציתי לקום מהמיטה"
אלירן בוסקילה נהרג בפיגוע בצומת מגידו ב-2002 כשמחבל נצמד עם רכב מלא בחומר נפץ לאוטובוס ופוצץ את עצמו. 17 בני אדם נהרגו, 13 מהם היו חיילים. "אלירן הוא הבן השני מבין ארבעה ילדים", סיפר ציון, אביו על בנו שנהרג בגיל 21, ששירת כטכנאי אלקטרוניקה בחיל החימוש. "היה לו ראש טכני מאוד, כבר אז הוא היה איש מחשבים. הוא מאוד אהב טכנולוגיה, כל דבר חדש שהוא היה מקבל הוא היה לומד להפעיל אותו בקלות, הוא מאוד אהב ללמוד".
"השאלה שתמיד קשה להורה שכול להתמודד איתה היא 'כמה ילדים יש לך?'", סיפר ציון שמתמודד עם האובדן כמעט 15 שנה. "התשובה שלי היא שיש לי ארבעה ואחד איננו". ציון מספר כי בהתחלה היה לו נורא קשה כשנשאל את השאלה. "האם אני צריך לספר את הסיפור לכל מי ששואל אותי?", ציין האב. "בהתחלה עשיתי את זה, ואחרי זה שמעתי מהרבה הורים שהם תמיד סופרים את הבן שנהרג, אז התחלתי גם אני".
ציון מספר כי ההתמודדות עם האבדן אף פעם לא מסתיימת. "החיים של אלירן הסתיימו בגיל 21 והוא היה אמור להיות בן 36 בערך", סיפר. "בהתחלה לא רציתי לקום מהמיטה. היה לי מאוד קשה להרים את עצמי. עד היום אני יכול להגיד שיש משא מאוד כבד. לפעמים הוא כל כך כבד עד שאני לא מצליח להרים את עצמי, ולפעמים הוא פחות כבד - אבל המשא תמיד קיים".