"אני נולדתי בתוך הכנרת. היא חלק מהחיים שלי. ברגע שהרגשתי שהיא הולכת להיעלם - כאילו שהחיים שלי נגמרו. אני מוכרח לעשות משהו כדי להציל אותה" - כך מספר יובל לופן, איש קיבוץ גינוסר, שמפסל פסל ענק מבזלת שנועד - איך לא - להורדת גשם.
67 שנים הוא חי על הכנרת. הנשיקה הראשונה שלו היתה בסירה על המים, ילדיו ונכדיו נולדו כאן. אבל השנים האחרונות היו עבורו, ועבור כל מי שהכנרת היא עולמו, מפחידות ממש.
"עד לפני כמה שנים היינו יושבים פה, ככה, ומשכשכים את הרגליים במים", אומרת ורד גרוס-גרנות מחוף לידו בטבריה. קו המים הזה, של לפני ארבע שנים, נראה כל כך רחוק היום. רק כשרואים את זה בעיניים אפשר להבין.
ספינה טורקית עם "אוצר" בכנרת?
סירות הדיג כבר כמעט לא יוצאות למים, הרי הדגים שנהגו להטיל ביצים בין הסלעים במים הרדודים - התרחקו מאוד. הדייגים מחכים לחורף. ובינתיים, הסירות היחידות שיוצאות לשוט בכנרת הן ספינות התיירים, וגם סירותיהם של מוצאי העתיקות.
"היום הרבה יותר קל לצלול 20-30 מטר מהחוף", אומר רועי גרנות, "אני צללתי ומצאתי עוגן ישן מאוד - במקרה". אחר כך התברר שהיה זה עוגן בריטי מתחילת המאה שעברה. סיפורים על האוצרות שמתחת למי הכנרת שכיחים מאוד בקרב הצוללים. האגדה על ספינה טורקית שטבעה ועליה מטען ענק של זהב - עדיין מעוררת את דמיונם של חובבי העתיקות באגם.
פעם אחת, לפני 22 שנה, גילה יובל לופן תגלית ארכיאולוגית עצומה: סירת עץ שנשתמרה בבוץ - סירה בת 2000 שנה מימי ישו. "באגם הזה שטים כבר 3000-4000 שנה", הוא מספר, "לך תדע מה נפל למים".
"ומה החלום שלך", שאלנו את מנחם הדייג מטבריה. "אני לא מחפש אוצרות", הוא משיב. "אנחנו רוצים שיהיו לנו מים, זה המשאב הכי יקר שיש".