שתיקת הפוליטיקה נוכח אסון הנפט - רק בישראל: לא צריך לחפש הרבה בעולם כדי למצוא אסונות שבהם הקברניטים כן ירדו לשטח, מבלי לחשוש שריח של אסון ידבק בהם. רק לפני 4 שנים, בשנת 2010, התפוצצה אסדת הקידוח של BP וטינפה את מפרץ מקסיקו ב-800 מיליון ליטרים של נפט גולמי. הרשלנות הייתה אז של חברות הנפט הפרטיות, והן שילמו לשורה של עסקים ורשויות פיצויים בסך 4 מיליארד דולר, ועדיין עומדות מול תביעות ענק.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

הנשיא אובמה כמובן לא היה אחראי לאסון, אבל הוא הפגין אמפתיה כלפי הנזק. אובמה הבין שלא להראות אמפתיה יהיה חמור, והבין שלהצטלם עם הנזק יכול לעזור ולא להזיק.  הוא לקח אחריות על שימוש בשיטות ניסיוניות ומסוכנות להתמודד עם התביעה, וגם אחריות לגרום ל-BP לממן את הכל. יתרה מזאת, בקיץ שאחרי הדליפה נסע אובמה לחופשה דווקא במפרץ מקסיקו, ואפילו הצטלם עם הבנות בתוך המים כדי להמחיש שחלק מהנזק שוקם.

ומה קורה כאשר לממשל יש קשר ישיר לאסון? מילת המפתח היא לקיחת אחריות ונתינת דין וחשבון. הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום (FEMA) הייתה מנוהלת על ידי חבר אישי של הנשיא ג'ורג' בוש כמינוי פוליטי בעת שהכתה סופת ההוריקן קתרינה.

אסון הנפט בערבה, ארכיון (צילום: המשרד להגנת הסביבה)
הנזקים מאסון הנפט בדרום | צילום: המשרד להגנת הסביבה



אבל, החבר שהיה מינוי פוליטי היה מומחה למרוצי סוסים ולא לניהול מצבי חירום, וגם אם לא הייתה לו אחריות ישירה לצבא, למשמר הלאומי או לרשויות המקומיות שקרסו, הוא פינה את תפקידו בבושת פנים, כי ברור היה שמישהו צריך לשלם מחיר על אסון לאומי שכזה.

יש עוד אסונות שהפכו לסמל. המכלית "אקסון ואלדז" שעלתה על שרטון מול אלסקה בשנת 1989, שפכה "רק" 40 מיליון ליטר אל החוף. במדרג הגלובלי זו הייתה דליפה בינונית, אבל הנזק היה קטלני מאוד, מתועד מאוד ועקרוני. אזרחי אלסקה הטו שכם ואלפי מתנדבים עלו צפונה, שמו מגפיים ולכלכו את הידיים כדי לאסוף את הדגים המתים ולקרצף במברשות את הסלעים המטונפים.
אבל בד בבד, אצבע מאשימה הופנתה אל כל הדרגים: גם אל הש"ג, קברניט האנייה שהיה שתוי, אבל גם אל הנהלת החברה שהתרשלה בהתקנת מערכות בטיחות מודרניות. חברת "אקסון" שילמה מיליארדים של פיצויים, אבל גם הממשל מיהר לחוקק חוקים שכפו מערכות בטיחות טובות יותר באניות.

דליפת נפט בערבה, צינור (צילום: המשרד להגנת הסביבה)
צינור הנפט שנפגע בערבה | צילום: המשרד להגנת הסביבה



המשותף לכל המקרים הללו שאירעו בארצות הברית הוא מעורבות של הפוליטיקאים, במקום "החרדה מהתמונה". נכון לשעה זו, באסון הקטן שלנו, שלא ייכנס לאף רשימה גלובלית עד שאולי יהרוס את האלמוגים באילת, אף חבר ממשלה לא ירד לשטח כדי לגעת במו ידיו ברגבי האדמה המסריחים, אותה אדמה שבימים אחרים הם מפגינים קרבה ואהבה כה גדולים אליה.

השר לתשתיות לאומיות, אנרגיה, מים ופיתוח הנגב, סילבן שלום, אמר כי משרדו אינו אחראי לצינור של חברת קצא"א. נותר רק לשער איך הוא, וכל שר בממשלה, היו מזדרזים לרוץ ולהצטלם אם היו מגלים כאן דווקא נפט טוב, שמכניס רווח ומתאים ברעיון של חיבור אל רגבי המולדת. לא הנפט הזה, שכרגע נראה להם כמו רעל פוליטי.