על המדף בסלון ביתו של זאב רווח הם מונחים זה לצד זה: פרס השחקן האהוב, האוסקר הישראלי, פרס תעשיית הקולנוע ופרס התיאטרון. השבוע נוסף פסלון חדש, כזה שרק לפני עשור היה נראה בלתי אפשרי עבור מי שנתפס, קודם כול, כמלך הבורקס. פרס מפעל חיים מהאקדמיה לקולנוע.
רווח לא יגיד את זה, אבל הוא ניצח, למרות הביקורות שקיבל מאנשי האקדמיה במהלך השנים הוא המשיך לעסוק בשלו. "עשיתי קולנוע אחר לגמרי. עשיתי קולנוע של שמחה, לא של פוליטיקה. והיו עושים סרטים, שלא היו מחזירים אפילו את המודעה בעיתון. וזה הרגיז אותי משום שאפשר לעשות גם קומדיות. קומדיות זה לא סוף העולם, זה לא בושה לעשות קומדיות. לעשות קומדיה זה הדבר הכי קשה שקיים במקצוע", מספר רווח.
גם אחרי 35 שנה, אנשים ברחוב עדיין מצטטים את המשפטים של ששון מ"צ'רלי וחצי", אבל ספק אם הם זוכרים שההתחלה הייתה שונה לגמרי. זאב רווח התחיל את הקריירה בתיאטרון הקאמרי, ושיחק במחזות של שייקספיר.
"מקבל את מה שיש לי"
הוא הגיע לשם ממשפחה של שמונה אחים, מבית צנוע של עולים חדשים. בסוף השירות הצבאי הוא הלך ללמוד משחק, במחזור הראשון של בית הספר בית צבי. זה התחיל בתפקידים קטנים, ואז הגיע אלימלך זורקין בחסמב"ה. הקהל התאהב בדמויות המוקצנות, ויש שאומרים הסטריאוטיפיות שגילם. "אני שחקן עממי, זה השמחה הכי גדולה שלי לשמוע אנשים צוחקים", מתוודה רווח.
אבל משהו ביחס של הסביבה לסרטים של רווח השתנה. עכשיו הגדירו בנימוקי הפרס שהגיבורים שלו, שזכו בעבר לכבוד מפוקפק, הם בעצם דמויות עממיות משעשעות, צבעוניות ונוגעות ללב. ובכל זאת, ברשימת סרטיו הבולטים מוזכרים "בובה", "טיפת מזל" ו"בית"ר פרובנס". "חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי", משום מה לא מוזכרים בנימוקי השופטים.
אך בבוקר שאחרי הטקס, התייצב רווח כמו בכל יום, בים. בלי חליפה, בלי גינונים של כוכב, בלי חולצה שתסתיר את מה שאנשים בגיל 70 עסוקים בלהסתיר. "אני מקבל את מה שיש לי, ומפה אני מתחיל לעבוד", חושף רווח על עצמו. שם, עמוק בין הגלים, הוא מתכנן את הסרט הבא שלו, שכבר בטח ניחשתם - מדובר בקומדיה.