כשהייתי קטנה, בלילה, מתחת לשמיכה, פחדתי שהנאצים יבואו לקחת אותי. לא הייתי דור שני לניצולי המחנות, גם לא שלישי. את הידע שלי ספגתי מהספרים שקראתי באובססיביות - כזאת ששרטה את נפשי הרכה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אז, לפני הרבה-הרבה שנים, הייתי מחביאה בכיסים דברים שנראו לי שימושיים אם הנאצים יתפסו אותי ברחוב: חתיכת זכוכית שבורה עטופה בבד, עגיל יהלום מזויף שמצאתי ברחוב, סוכריות שסבא נתן לי. לא סיפרתי על כך לאף אחד.
אבל כשהאוטובוס לקח אותנו לטיול השנתי, בדקתי את התא העליון שבו אחסנו את התיקים. אפשר יהיה להתחבא בו? יש מספיק אוויר? במשך כל הטיול הקשבתי למדריכה שהסבירה לנו על הדרך, אבל שמעתי את איש האס.אס נובח שאנחנו בדרך למחנה עבודה.
עם השנים הפסקתי. אולי הבנתי עד כמה קשה אני לוקחת את הסיפורים, אולי משהו בי התמרד. חתכתי באחת. סירבתי לכל הצעה והמלצה - על כל ספר שנגע בשואה, גם אם בעקיפין. התרחקתי מהספרים עד כדי כך שאפילו שכחתי כמה הם השפיעו עלי. כבר לא זכרתי למה ויתרתי עליהם, ואפילו לא התעמקתי בניסיון להבין את ההתעקשות.
ואז - הגעתי ל"כלבי זיכרון". שואה של עם אחר. קמבודיה תחת משטר הקמר רוז'. מחנות עבודה, מחנות ריכוז, הוצאות להורג, חיים-לא חיים בסבל לא יתואר.
כאלה הם הספרים האיומים: קשים, מכבידים ומזככים
מדלן טיין מספרת את סיפורה של ג'ייני, קנדית ממוצא קמבודי שמגלה יום אחד שעמיתה לעבודה - ד"ר הירוג'י מטסואי, חוקר מוח מבריק, נעלם. למרות שהוא לא השאיר אחריו רמזים, היא יודעת לאן הוא הלך. אחיו של הורוג'י, רופא בצלב האדום נעלם בקמבודיה לפני שנים רבות. נעלם ולא נמצא. הירוג'י לא מרפה מאחיו. לא מסכים לוותר עליו.
וג'ייני לא מוותרת על הירוג'י. היא עוזבת את בעלה ובנה הקטן, ויוצאת בעקבותיו אל מחוזות ילדותה, אל קמבודיה ההרוסה והשחוטה, אל זיכרונות עבר נוראיים של ילדה קטנה שאיבדה הכל. איבדה את כולם.
בעדינות ובזהירות היא מהלכת בין רסיסי הזיכרון, לא נכנסת למקומות אפלים מדי, אבל רומזת שהם שם. משאירה יותר סימני שאלה מתשובות.
"כלבי זיכרון" הוא ספר מטלטל שלא ישאיר אתכם אדישים, גם אם אתם לא נוטים לרחף בין המציאות לדמיון. לא מרחם ולא מתבייש. עצוב. כי כאלה הם הספרים האיומים: קשים מאין נשוא, מכבידים על הנשמה ומזככים את הנפש.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל-sigal.riba@gmail.com