מ', תלמיד בכיתה ו', מגיע בכל בוקר לבית הספר שלו בפחד. "אני רק מגיע לשער, כבר מתחיל להיות לי כאלה כאבי ראש", הוא מספר. הוא בכיתה ו', אבל הוא פחות או יותר בגובה של אחיו בכיתה ב'. ילד שמטופל בהורמון גדילה, עדין ורגיש, שהפך לשק החבטות של כל בית הספר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"פעם אחת היה מקרה שגררו אותי בערך עד כל בית הספר, עם הרגל, על הגב, אז חזרתי הביתה עם סימן כחול ומלא שריטות בגב. כמעט בכל יום אני חוטף", אומר מ'. כבר בכיתה ב' הוא הותקף מינית על ידי חבריו לכיתה. המקרה הזה טופל, אבל האלימות בבית הספר לא נפסקה. את הסיפורים שהוא מספר קשה לשמוע. בשנה האחרונה הוא חווה אלימות באופן יום-יומי ולעתים אף נזקק לטיפול רפואי.
"מישהו התעצבן עלי, אז הוא בא, דרך לי עם כל הרגל שלו בחוזקה", הוא מתאר את אחד המקרים. "היד שלי הייתה על כיסא שיש בו ברזלים. והוא נתן פשוט תנופה חזקה לרגל ודרך עלי. ונשברה לי היד. בבית ספר אמרו שזה היה בטעות".
"אם הוא היה מתמודד הוא לא היה מגיע למצב הזה"
אז איפה צוות בית הספר? למרבה התדהמה, המנהלת מטילה את האחריות שוב ושוב על ההורים. "אם הוא היה מקבל טיפול פסיכולוגי כל השנים, כבר היו לו כלים. באיזשהו מקם אתם, ההורים, לא נעים לי להגיד לך - אבל אם הוא היה מקבל טיפול הוא היה היום לדעתי במקום אחר", אמרה המנהלת לאם. "אבל גם עכשיו כשהוא מקבל כלים, זה יביא אותו למקום אחר רק בתנאי שיחזקו לו את הביטחון העצמי וילמדו אותו כלים איך להתמודד, כי הוא לא יודע להתמודד".
המנהלת המשיכה להטיח באם: "אם הוא היה מתמודד וחזק עם ביטחון, הוא לא היה מגיע בכלל למצב הזה שבכלל ירביצו לו. הם לא היה מעיזים. למה הם מעיזים? כי הוא חלש, כי הוא מתגונן, כי כל דבר הוא אומר 'המורה, המורה, המורה, אמא, אמא, אמא', אז עוד יותר זה קורה לו".
האמא מספרת בעקבות השיחה: "אני לא מוכנה לקבל את זה שהילד שלי חוטף מכות כל יום, כל יום, והיא תגיד לי שהאשמה בי. אני עם סיוטים בלילות, אני עם סיוטים מה יקרה לו. על אלונקה יוציאו אותו משם יום אחד?".
אבל חוסר הצדק לא נגמר כאן. המורות של מ' בקושי מענישות את הילדים הפוגעים ולרוב מטילות עונשים סמליים גם עליהם וגם על מ'. היו כבר מקרים ש-מ' היה זה שנענש כי התקשר הביתה לספר להורים.
"המנהלת אמרה שאני שטינקר"
בשיחתה עם האם הסבירה לה המנהלת: "כשאני אומרת להם 'לא מתקשרים', במילים אחרות אני אומרת 'תגיעו הביתה, תספרו להורים מה שאתם רוצים', אבל אנחנו, בעבודה, לא יכולים כל היום טלפונים. עכשיו קורה לו משהו, ההורים שלו מתקשרים. סליחה, אני לא יכולה לעבוד בצורה כזאת".
האמא ענתה לה: "רגע, ואם מרביצים לו?", והמנהלת הסבירה: "את יודעת, אם היית עובדת את לא היית מסוגלת לשמוע כלום. את פשוט פנויה. אנשים שעובדים לא מסוגלים כל היום שהמנהלת תתקשר אליהם קרה כך וכך".
הילד עצמו מספר על יחס מזלזל מצד המנהלת: "היא לא מתייחסת, היא אומרת שנגיד שהיא הייתה ילדה עכשיו, היא לא הייתה רוצה לשחק איתי כי אני שטינקר".
בבית הספר ניסו למנוע מבוכה
לאחרונה רצו ההורים לפנות למשרד החינוך שיאשר לילד ללמוד מהבית. המנהלת הגדילה לעשות והורתה להם לא לציין את בעיית האלימות, אלא לכתוב בעיות רגשיות.
"מצב רגשי נפשי זה לא אומר שיש לו בעיות נפשיות חלילה, אלא נגיד שלא טוב לו, לא טוב לו מכל מיני בחינות", היא הסבירה לאם, שהקשתה: "אבל הפסיכיאטר אמר שמתעללים בו בבית ספר".
המנהלת: "לא, אני אמרתי לו שלא. כי מה זה, מי ייתן כזה דבר? כאילו מראים שבית ספר לא בסדר? זו לא המטרה".
וכך קורה שכולם מדברים על המלחמה באלימות ועל יד קשה כלפי הפוגעים, אבל בפועל יש ילדים שעבורם בית ספר הוא סיוט מתמשך - כזה שישאיר צלקת לכל החיים.
במשרד החינוך מתייחסים בחומרה לדיווחים ומסרו בתגובה: "מנהלת המחוז המדובר תערוך בדיקה יסודית ומעמיקה אודות כלל אירועי האלימות שהתרחשו".