התקשורת הישראלית היתיה ביקורתית במהלך מלחמת לבנון השנייה, אולם עיקר הביקורת לא ערערה על החלטות הממשלה והצבא ונגעה לשאלות טקטיות, או לכישלון מאמצי ההסברה - כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה. המחקר משליך גם על התנהלות העיתונאים במהלך הלחימה בעזה.
"המחקר גילה כי העיתונאים בישראל אינם מקובעים בעמדתם והם נעים ללא הרף בין שני קטבים: בין השייכות הלאומית לבין הזהות המקצועית", ציין ד"ר אורן מאיירס מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. "מחקר זה", הוסיף מאיירס, "יכול ללמד אותנו לא מעט גם על התפקוד הנוכחי של התקשורת הישראלית לנוכח המבצע הצבאי בעזה, בעיקר אם הוא יתמשך".
"חלק עיקרי ממהות הפרקטיקה העיתונאית היא הביקורת, אולם העיתונאים עצמם שייכים ומזהים עצמם עם הקולקטיב הלאומי - ועל כן, בעת מלחמה מתנגשים שני ערכים אלה. הממצאים שמצאנו מראים כיצד העיתונאים משלבים ביניהם, בכדי לצמצם את החיכוך, לפי תפיסתם", ציין ד"ר מאיירס.
הביקורת העיתונאית
במחקר, אותו ערכו ד"ר מאיירס יחד עם ד"ר מוטי נייגר וד"ר אייל זנדברג מהמכללה האקדמית נתניה, נבדקו עמודי החדשות בעיתונים היומיים בימי מלחמת לבנןן השניה והוא ביקש לבחון את רמת הביקורת ואת מהותה.
"במהלך ואחרי המלחמה נשמעו שתי עמדות מנוגדות. מצד אחד היו מחקרים שטענו כי התקשורת לא הייתה ביקורתית מספיק. מהצד השני נשמעו קולות רבים שטענו שהתקשורת הייתה ביקורתית מידי. המחקר הנוכחי ביקש לבדוק איך יתכן מצב זה", ציין ד"ר מאיירס.
במהלך המחקר הסתבר כי ניתן לאפיין שתי סוגות מרכזיות של ביקורת עיתונאית: מצד אחד, ביקורת שאינה מתנגדת לפעולות הממסד - במקרה זה, היציאה למלחמה - ואף מאשרת פעולות אלה אך מותחת ביקורת על הדרכים שננקטו כדי לעמוד במטרות. ומצד שני, ביקורת מאתגרת, המערערת על ההיגיון הכולל של עצם קיום המלחמה.
הביקורת על המלחמה- רק בסיומה
החוקרים גילו שעיקר הביקורת הייתה ביקורת מהסוג הראשון, שאינה מתנגדת למלחמה. כך, ברמת האסטרטגיה-רבתי עיקר הביקורת התמקדה בכך שמדינת ישראל המתינה שש שנים עד שתקפה את חיזבאללה; ברמה האסטרטגית עיקר הביקורת התמקדה בשימוש המועט בכוח, ובכך שצה"ל מעדיף להכניס חיילים לכפרים ולא "לשטח" אותם.
ברמה הטקטית, הביקורת התמקדה בניהול המלחמה, בכשלי ההסברה, בבעיות לוגיסטיות ובטיפול הלקוי בעורף. לדברי החוקרים, עיקר הביקורת מהסוג השני - שערערה על ההחלטה עצמה לצאת למלחמה - הושמעה בעיקר בתום המלחמה, כשתוצאותיה כבר היו ידועות.
פרקטיקה נוספת שמצאו החוקרים ליישב את הסתירה היא שמרבית הביקורת נגד המלחמה הושמעה שהושמעה בתקשורת הייתה של גורמי חוץ - גינויים של מדינות אחרות, מקורות לבנונים וכד'. בכך מסגרה התקשורת את הביקורת מסוג זה כחלק מהתפיסה של "העולם תמיד נגדנו".