זה לא סיפור על כלבה, גם לא סיפור על החלמה. זה קודם כול סיפור על נחישות. על אנשים שלא היו מוכנים לוותר כדי להציל חיילת. "לפעמים פשוט מגיע לנו רגע אחד של ניצחון, וזה ניצחון ענק", אומרים על הכלבה מייקי, לוחמת שהייתה בעזה יום אחר יום בפעילות אינטנסיבית, הצילה חיי אדם, עד שנפגעה מרימון שהתפוצץ ליד הראש שלה וניצלה בנס. "אנחנו חיים במדינה שהיא כרגע פצועה ומדממת, ואולי הטיפול במייקי זה בעצם הריפוי שלי ושל הצוות שלנו אם היא תהיה בסדר ואם היא תשתפר, אז גם לכולנו יש סיכוי", אומרת ד"ר אפרת יגיל-קלמר מומחית ברפואת חירום בחיות חמד.
מייקי, ביחד עם סמל ראשון ד', לוחם עוקץ , כבר שנה ושלושה חודשים. הוא החייל השלישי שלה, "הנוהג", כך קוראים לזה ביחידת הכלבנים. היא בת 7, כלבת חנ"ם (חומר נפץ מרסק), התפקיד שלה הוא לסרוק את השטח לפני שמגיעים החיילים, לוודא שאין חומרי נפץ. הם הספיקו לפעול בכל הגבולות של ישראל עוד לפני המלחמה, כלבה מצטיינת אבל עם נטייה לעצמאות.
"אני שומע אותה בוכה"
"היא מאוד מחושבת, סורקת הכול לאט, ולפעמים זה נוח. נגיד אתה שולח אותה למקום עם קוצים, היא דופקת לך מבט כזה 'שמע, אתה בטוח שאתה רוצה שאני אסרוק פה?' היא מסתכלת עליך כזה, 'אני לא יודעת אם בא לי היום'".
במלחמה בעזה היא עבדה ללא הפסקה, יום אחר יום, באין-ספור מבנים. היא סרקה כמות שטח לא נורמלית והיא זיהתה כמה מטענים בדרך "הכוח היה אמור להיכנס לשהייה. פלוגה שלמה הייתה צריכה להיכנס לשהייה במרחב מסוים", מספר ד'. "וביקשו ממני לוודא שהוא בטוח באמת לשהייה של כוחותינו. ברגע ששלחנו אותה, תוך כדי השליחה אני מזהה שהיא מתעניינת במשהו, צינור מתכתי תלוי על עץ, משהו מאוד מוזר והיא סימנה אותו. היא זיהתה שזה מטען ופשוט התקפלנו ועפנו משם. בשורה התחתונה, מייקי הצילה שם המון-המון חיי אדם".
בוקר 12 בנובמבר החל בפעילות שגרתית. "אחרי המון-המון עבודה באותו יום, שלחתי אותה בערך 13 פעמים כבר וזה היה רק אזור שלוש בצהריים", משחזר ד'. "שולח את מייקי לאחד המבנים. פתחנו חור במבנה הזה כדי שיהיה אפשר לשלוח אותה, ויש פיצוץ בתוך המבנה. אני שומע אותה בוכה, אני מתחיל להבין את האירוע ואז הבכי שלה מפסיק ואנחנו עולים בקשר לפנות גופה. כי התפוצץ לה רימון חצי מטר מהראש".
"אמרנו שאין שום סיכוי שהיא תשרוד", ממשיך ד' לתאר. "נכנסים לתוך הבית, אתה רואה אותה מרוחה על הרצפה. יש שלולית דם ברמה כזו שאני לא יכול לדרוך בה. אם אני דורך אני מחליק. אתה מסתכל עליה ואתה לא מזהה אותה. היא לא נראית כמו הכלבה שהייתה שם לפני רגע".
"לא הייתי מוכן לקבל את זה. אני שם עליה את היד ואני רואה שהחזה שלה עולה ויורד. רואה שיש דופק, אני רואה שהיא נושמת. מרים אותה על הידיים שלי. אני רץ איתה. שם אותה על אלונקה", ממשיך ד' לתאר. "אני צועק על הרופא 'אתה חייב לפתוח לה וריד!', וזה רופא של בני אדם, בקור רוח הוא עושה את זה, במקצועיות".
איציק לנצ'נר, מומחה בטיפול נמרץ וטרינרי, היה באמבולנס של עוקץ, סמוך לגבול הרצועה. "נסענו כמו פסיכופתים לגמרי, הייתי בטוח שנעשה תאונה. הדבר הראשון שעבר לי בראש זה 'וואו, איך דבר כזה עדיין חי?'".
ד' לא עוזב אותה לדקה
בבית החולים מזעיקים את כל הרופאים המומחים. בדיקת סי-טי מגלה כמה עמוק הנזק למוח. יותר מעשור טטיאנה היא נירולוגית של חיות ולא ראתה מעולם פציעות כאלה. מייקי מוכנסת לניתוח של כמה שעות. ביחידת עוקץ מציעים לד' ללכת הביתה להתקלח אחרי 3 שבועות בעזה: "אני לא מוכן, נשארתי לישון שם". הוא לא עזב אותה לדקה. בימים הראשונים מייקי עוברת עוד ניתוחים. הרופאים נאלצים להסיר את העיניים שלה, היא יוצאת ונכנסת ממצב של קומה. למרות שמייקי לא בהכרה, ד' נשאר לצידה. מלטף קצת, מדבר, לוחש כל מיני דברים. "בעדינות, ילדה, בעדינות, אהבת חיי, מייקי".
הרופאים הרגישו שהם הצליחו קצת לייצב את מייקי. באותו סוף שבוע ד' הלך הביתה לנוח. אבל דווקא אז המצב של מייקי החל שוב להידרדר. זה היה ביום השישי לאשפוז. בעצה אחת עם הווטרינרים של עוקץ החליטו להרדים את הכלבה, והודיעו לד', החייל שלה. "אני רוצה להיפרד ממנה כמו שצריך. את השעות האחרונות שלה לפחות נבלה ביחד", הוא משחזר.
אבל משהו לא נתן לאפרת לוותר: "אנחנו חיים במדינה שהיא כרגע פצועה ומדממת, אם היא תהיה בסדר ואם היא תשתפר, אז גם לכולנו יש סיכוי. אמרתי אני לוקחת את הצ'אנס, הורדתי אותה מהשולחן. את יכולה ללכת קצת, מותק? טיפה רואים שהיא ככה מזיזה את הרגל הקדמית, שלחתי את הסרטון הזה לווטרינר של עוקץ והוא כתב לי 'אני לא מאמין'".
אנחנו אוהבים להשתמש במונח "נס רפואי", זה מה שהיה שם?
"כן. היא החליטה, מייקי החליטה בעצמה. לוחמת. היא נאחזה בחיים ונלחמה ורצתה לחיות".
"אני מקבל את הסרטון הזה, אני בשמיים. עבורי זה היה אחד הסרטונים הכי טובים שקיבלתי בחיים. גיבורה קטנה", אומר ד'.