בחיים עצמם, ליוסי יש ילד בן שנה וחצי, הוא גר בזיכרון יעקב ולומד שנה רביעית הנדסת מכונות. ב-7 באוקטובר הוא היה בחו"ל, והקפיץ את עצמו - לפני חודש פגעה לו בעין חתיכה של קליע. "כשהייתי בבית הרגשתי יותר רע ממה שהייתי בעזה בהתקפות וכשירו עלינו נ"טים והתפוצץ עליי מטען. אתה בסוף אומר, אני צריך להיות עם האנשים שלי. הם צריכים אותי, אני צריך אותם", סיפר.
הבעיה בלעשות כתבה על אנשים שהם באמת גיבורים אמיתיים, היא שהם לא מתייחסים לעצמם ככאלה. רב סרן אורי כנפו, מ"פ במילואים בעורב צנחנים, הוסק לכאן בהפרש של שישה ימים. "הוא שאל אותי: 'מתי אני אוכל לחזור לשירות?'", מספרת הרופאה שטיפלה בו – פעמיים. בשתי הפעמים הופעל על הכוח שלו מטען, בשתיהן יחד 18 חיילים שלו נפצעו, חלקם מאושפזים לידו.
את אלון הוא פוגש היום בפעם הראשונה, עד לא מזמן הוא היה מורדם. "אתה נראה טוב", אומר לו המפקד אורי – והפקוד מחבק אותו ומשיב: "זה נס שהצליחו להרכיב אותי". אלון לא היה מופתע כששמע שאורי חזר להילחם. "בשבילו, ברור שזה מובן מאליו, תיארתי לעצמי שזה מה שהוא יעשה".
פקוד נוסף של אורי, רס"ל דביר דנגור, שיחזר: "יש לי תמונה בראש שאני שוכב ככה מוטל על הרצפה, ואני מסתכל למעלה ואני רואה את כנפו עם דם בפנים, דם בשפתיים, בעיניים, באף, והוא צועק: 'הכול יהיה בסדר!'". המפקד שלו מגיב: "כל מ"פ שהיה נפצע כמוני, היה עושה את זה. אני באמת לא חושב שזה משהו חריג, ואני באמת חושב שהגבורה שאנחנו באמת מוצאים ורואים אותה והיא קיימת, היא נמצאת פה, היא נמצאת אצל המשפחות, היא נמצאת אצל הצוותים שלנו שנלחמים בפנים".
בשתי ההיתקלויות אורי איבד שלושה מפקודיו. את שלו זלצמן, את אלכס שפיץ ואת שי טרמין ז"ל. "ברגע שאתה מקבל כזה אובדן, אז אתה מבין את המחויבות שלך, אתה מבין את האחריות שלך, אתה מקבל פרופורציות לחיים ולעולם הזה", אומר דביר בכאב.
אנחנו פוגשים את סגן שחף דמארי, מפקד צוות בסיירת נח"ל, במלון שאליו המשפחה שלו מפונה. שחף גר במפלסים שבעוטף. בשבת ההיא הוא היה בבית ויצא עם עוד שלושה קצינים מהקיבוץ לעבר הגדר, שם נפגע ביד מרימון שנזרק לעברו.
כשהחלים, נכנס לעזה. אחרי חודש, כשהוביל את צוות החוד שעליו פיקד, הופעל עליהם מטען. הפעם, נפצע ברגלו. "זה היה מפרק", אומרת אימו יפית. שחף מצידו, מצהיר: "אני לא חושב שאני אהיה מסוגל לחיות עם עצמי אם אני לא אחזור חזרה לצוות שלי, כשהמלחמה ממשיכה והם בפנים נלחמים".
"אני ארגיש שזה שווה את זה אם אני אדע שאנחנו כאומה, כעם, נצא הרבה יותר חזקים מפה, הרבה יותר מאוחדים", מצהיר יוסי. "אנחנו ננצח את האויבים שלנו, אין שום ספק. השאלה אם אנחנו ננצח את עצמנו, אם נצליח להיות רגע אנשים שהם אחד עם השני. אנחנו אוהבים אחד את השני וזה מה שצריך שימשיך להיות פה".