דפנה בת ה-15 ואלה בת ה-8 שוחררו משבי חמאס בפעימה השלישית, אחרי 51 ימים שהוחזקו בידי מחבלים, מבלי שידעו מה עלה בגורל בני משפחתן. כעת הן מנסות להתרגל למציאות החדשה בבית בעיר, בלי אחיהן תומר, אביהן נועם ובת זוגו דקלה ערבה, שנרצחו כולם בשבת השחורה בידי בני עוולה.
בבוקר אותה שבת נחשפה המדינה כולה לרגעי האימה שעברה המשפחה. המחבלים שפרצו לביתן צילמו את בני המשפחה בשידור חי בפייסבוק, כשאביהן כבר היה פצוע מירי ברגלו. בתיעוד שהופץ נראים המחבלים מאלצים את אחיהן תומר לגשת לדלתות של בתים אחרים בקיבוץ, על מנת שישכנע את המתגוררים בהם לצאת החוצה. רגעים לאחר מכן – הוא נרצח.
מדי יום היה נועם מעיר את תומר ואלה לבית הספר, ואליו הם היו עושים את הדרך יחדיו. עכשיו, כשהם אינם, דפנה נאחזת בדבר היחיד שנותר לה מהם: "הבאתי את התיק מנחל עוז, יש עליו את הדם של אבא שלי. זה היה התיק של תומר ועכשיו הוא איתי. אני הולכת איתו לכל מקום, גם בשיעורים הוא נשאר עליי".
לאחר שהופרדו מאחיהן הוכנסו דפנה ואלה לרכב יחד עם אביהן ודקלה זוגתו, והחלו לעשות את דרכם לעזה. חוליית מחבלים אחרת שירתה לכיוונם פצעה והרגה את דקלה, אז הועברו הבנות לרכב אחר ואביהן נותר מאחור - בלי שהספיקו להיפרד. "אני חושבת על אבא שלי ועל תומר ועל דקלה כל הזמן", סיפרה דפנה. "ומה היה קורה אם אני הייתי יושבת איפה שדקלה ישבה? אם אני הייתי שומרת על הדלת? אם הייתי יכולה לעצור את זה שהם ימותו".
בהתחלה, דפנה ואלה נלקחו לבית משפחה בעזה, משם הן הועברו למקומות מסתור שונים של ארגון הטרור. דפנה מספרת כיצד המחבלים חילקו להן שלוש פיתות לארוחת בוקר, בהן התחלקו עם שלוש חטופות נוספות, וארוחה אחת נוספת בשעה שתיים בצוהריים.
"דבר ראשון נתתי לאלה לאכול, כדי לראות שהיא שבעה ושהיא אכלה, ורק אז אני אכלתי", אמרה דפנה. "היא פחדה באיזשהו שלב כי היא ראתה רובה וחשבה שהם מתכננים להרוג אותנו, אז היא ממש התחילה לבכות שם. בימים שהציעו לנו להתקלח, אז הייתי צריכה להתווכח איתה, כי אי אפשר לדעת מתי ייתנו לנו להתקלח שוב. כל הזמן דאגתי שהיא תעשה הכול לפניי. כל הזמן היינו אחת עם השנייה, ואם היא הייתה בוכה, אז הייתי איתה. וכשאני בכיתי, היא הייתה איתי".
הקושי הבלתי נתפס שבחוסר הוודאות לגבי שלום קרוביהן ליווה את דפנה בכל אותם ימים ארוכים. "כל מה שחשבתי עליו זה מה עם המשפחה שלי, מה עם החברים שלי. מה קורה בארץ, אם הם הגיעו לכל ישראל, אם השמידו את כל ישראל". את פיסות המידע הבודדות שהיו לה, היא קיבלה בקושי מהאזנה לרדיו בערבית.
כשהפגזות צה"ל הרעידו את מבנה המסתור שבו הוחזקו, המחבלים העבירו אותן למקום אחר, אז הן מצאו עצמן בבית ספר, מוקפות אזרחים עזתיים, כשהן לובשות חיג'אב. "ישנו על הרצפה שם. עם אנשים שהורידו להם את הבית ואין להם כבר לאן ללכת. עשינו כזה קיר משמיכות בשביל שנוכל להוריד רק את החיג'אב מהראש, שנוכל לנשום. אמרו לנו שאסור לנו לדבר חמישה ימים, לא בעברית, לא בערבית ולא באנגלית, ושאם נדבר אז יהרגו אותנו".
המחבלים שהחזיקו אותן, סיפרו לדפנה ולאלה שאיש בישראל לא נלחם להשיבן הביתה. "חשבתי שלאף אחד לא אכפת בכלל שנחזור, שזה לא מעניין את האנשים פה. זה מה שהם אמרו לנו כל הזמן, שמעדיפים שנישאר בעזה ושנחזור בתור גופות".
שבועיים לפני ששוחררו הועברו דפנה ואלה למנהרות, שם הן פגשו חמש צעירות שנחטפו ושעדיין לא חזרו. "כל הזמן אני חושבת רק עליהן. כשאנחנו היינו שם היה ממש קשה, אז מה קורה עכשיו, שזה מצב הרבה יותר קשה ממה שהיה כשאנחנו עוד היינו שם. זה חדר ממש קטן, בגודל כזה של מזרן ו-1.60 מטר, לא יכולנו לעמוד. לא היה כל כך אוכל, לא היה מים". שם, בתנאים הבלתי נסבלים מתחת לפני האדמה, חמש חטופות שנותרו מאחור ביקשו מדפנה להעביר מסרים לאהוביהן. "אחת ביקשה שאני אמסור למשפחה שלה שהיא בסדר ושהיא לא פצועה ושהיא חושבת עליהם".
את הכאב הגדול דפנה מחזיקה בפנים, בכך היא מנסה להישאר חזקה. "מול אנשים אני לא בוכה, בשביל שלא יהיה לאחרים קשה. אני לא אוהבת להיראות חלשה". מעל המיטה שלה תלוי ציור שלה, תמונתה מתוך רגעי החטיפה שתועדו והופצו ברחבי העולם. "זה משהו מאוד גדול, היום הזה, והוא ממש שינה לי את כל החיים. אז עוד לא ידעתי כמה זה ישנה, אבל זה שינה ממש את כל החיים שלי אז זה פה. מזכיר שהכול יכול בשנייה להיגמר, שאי אפשר לדעת מה יקרה גם מחר ושאם אני רוצה לעשות משהו, אז לעשות אותו".