יותר מ-300 חברי קיבוץ סופה עברו לאחרונה מבתי המלון באילת לדיור זמני. כמחצית מהם עקרו לאופקים וחצי אחר - לרמת גן. כמה מהם ערכו אמש (רביעי) שיחה עם חדשות 12 ושיתפו במחשבותיהם הלא פשוטות על משבר האמון, והתקווה לחזור בזמן כלשהו הביתה - אך הלך הרוח שלהם רחוק מלהיות אופטימי.
סיפורי מלחמה - סיקור N12
- "בת 3 הופשטה": עדויות קשות ממלונות המפונים שותפו בכנסת
- התאומים זיו וגלי עבדו יחד עד שנחטפו: "הם הלב שלנו"
- "יש לי עוד משפחה": 24 שעות עם המילואימניקים בגבול הצפון
- הסמג"ד הנערץ נפל בקרב: "שום דבר לא הוגן, זה כואב"
בני משפחת שוורץ נמנים גם הם בין משפחות המפונים. לאחרונה עברו לאופקים עם עשרות משפחות נוספות מקיבוץ סופה שבעוטף אחרי 3 חודשים באילת - ועדיין מנסים להתאושש מהלם הזוועות שחוו. קסניה שוורץ, רק בת 13, שיתפה בכאב על הגעגועים לחברותיה שנחטפו ונרצחו, והביעה את דעתה על החזרה הביתה לקיבוץ: "האמת היא שהייתי רוצה לחזור - אבל אני לא רוצה לחזור ולפחד עוד פעם". עוד סיפרה קסניה על אביה, ארקדי, שעם הפינוי לאילת ראתה אותו כמו שלא ראתה מעולם: "עם כל זה שהוא כבאי והוא לא מראה אף פעם את הפחד והכאב - ראיתי אותו בוכה". הזמן עובר, אבל הפנים של אבא מאותה הנסיעה יישארו שם כנראה לנצח בלב של קסניה.
את המדשאות הירוקות, האופק האין-סופי ובתי הקרקע של הקיבוץ החליפו כבישים, בניינים ודירות עם חברי קיבוץ - ללא קיבוץ. ארקדי, אב המשפחה, שיתף עם חדשות 12: "אין חיי קהילה - לא רואים אחד את השני. פעם היינו מתאספים בכלבו ושותים יחד או אוכלים את השניצל של יום שישי וכולם היו מגיעים. פה, כל אחד תקוע בבית, וכולם מפוזרים בכל השכונה". עוד סיפר ארקדי כי המצב מורכב יותר, מאחר והשכונה עדיין בפיתוח ובפועל נראית כמו אתר בנייה - ולילדים אין לאן ללכת.
קיבוץ סופה חצוי בין רמת גן לאופקים, אך גם בין טראומה לניסיון לצמוח מחדש ובין חלום להתפכחות. קומה מעל משפחת שוורץ, מתגוררת כעת משפחת וייסבלום - השכנים מהקיבוץ. שלי, אם המשפחה, סיפרה: "תלשו אותנו מהבית - אנחנו סוג של פליטים". כשסיפרה שלי כמה חסרים השבילים של הקיבוץ, בנה עידן שיתף במחשבותיו: "זה לא אותו בית. לא אכפת לי מהמלחמה כבר, תהיה או לא - העיקר שאהיה כבר בבית".
גם אלו שפונו לרמת גמן גרים כעת בשכונה חדשה - אך התקוות נותרו ישנות: תקווה ליציבות, לנורמליות ולביטחון. בקומה ה-12 של אחד מהבניינים, שרון קלדרון מסתכלת על הנוף והמחשבות שלה נודדות למקום אחר - לא קיבוץ סופה, אלא לעזה. עופר, גיסה, עדיין מוחזק בשבי חמאס, ובנוסף לטלטלת המעבר, היא נאבקת כדי להחזירו. "אנחנו נלחמים על החיים של עופר, ואנחנו נאבקים על חייהם של 136 חטופים - כי לנו בעצם אין חיים עד שכולם חוזרים", הצהירה שרון.
בבניין הסמוך, משפחת בלחסן אוספת את עצמה מדי ערב לסלון החדש. יובל, אב המשפחה, מפקד כיתת הכוננות של קיבוץ סופה, נלחם עם ארבעה מחבריו ויחד חיסלו כ-30 מחבלים שפשטו על הקיבוץ. תוך כדי הקרב, יובל חילץ את אשתו אופיר, שהייתה בהיריון מתקדם, ואת איתי בן השנתיים - לבית הסמוך. עכשיו, הם כבר עם התוספת החדשה למשפחה. "היא זאת ששמרה עלינו בסופו של דבר", סיפרה אופיר. "ומכאן גם הגיעה הבחירה של השם שלה, 'קמי' - מהמילה תקומה, לחזור לחיים, להמשיך הלאה".
הם היו רוצים לחזור לקיבוץ, אך מקווים שהמצב הביטחוני ישתפר. "אנחנו כרגע כאן עד סוף יולי - אם עדיין תהיה מלחמה ועדיין לא יהיה ביטחון, נישאר פה עוד", אמרה אופיר. "אתה לא יודע איך לתכנן את החיים קדימה, אתה צריך לחיות את הכאן ועכשיו כל הזמן. זה לא הבית שלנו באמת - אנחנו אורחים פה". עם זאת, 4 חודשים אחרי, יש גם הרבה כעס - על המדינה, על הפוליטיקאים, על הצבא. "הניתוק הזה הורג אותנו, זה פשוט מוציא לי את אדי האופטימיות שנשארו בי - ואני באתי עם מכל גדול של אופטימיות", אמר יובל.
קיבוץ אחד ואין-ספור שאלות שנותרו פתוחות. איך ייראו חייהם בעתיד, ובעצם - החיים של כולנו כאן?