במשך 54 ימים בשבי ליאת אצילי, המורה האהובה מניר עוז, לא הפסיקה לחשוב על התלמידים שלה. התקווה לחזור לשגרה, ללמד, החזיקה אותה בלב הגיהינום של חמאס. בשבוע שעבר זה קרה – אך לא בבית הספר המוכר, אלא במלונות ים המלח – שאליהם פונו תושבי העוטף. אמש (שלישי) היא סיפרה ב"מהדורה המרכזית" על הימים הנוראיים שבהם הוחזקה בציפורני חמאס ועל הרגע שבו נודע לה שאביב, אהוב ליבה, נרצח ושגופתו עדיין מוחזקת ברצועה.
"אנשים מפחדים לדבר על זה איתי", היא מספרת. "היה פחד מאוד גדול של הרבה אנשים שהספידו אותי ופתאום חזרתי מהמתים". החזרה לשגרת הלימודים פעמים רבות מתישה עבור תלמידי התיכונים, אך לא עבור ליאת ותלמידיה. עבורם זהו יום חגיגי, שכן למרות שהמלחמה, תלמידי שכבת י"ב של ביה"ס "נופי הבשור" נאבקו לסיים את השנה ביחד.
"הייתם איתי שם וחשבתי עליכם המון", אמרה ליאת לתלמידיה. "המחשבות האלה נתנו לי כוח לחזור ללמד. זה האירוע הכי שמח, בפער, שהייתי בו בחודשים האחרונים. אבל אני חושבת שבכל אירוע יש לנו איזושהי מחויבות לזכור את החברים שלנו שעדיין בשבי, לחשוב עליהם ולהתפלל לשלומם ולשובם הביתה במהרה".
ליאת אצילי היא אחת מבין 75 אנשי קהילת ניר עוז שנחטפו ב-7 באוקטובר. "ראיתי קצת טלוויזיה", היא נזכרת. "ידעתי את מספר הקורבנות, אבל לא ידעתי שניר עוז נפגעה כל כך כל כך קשה. לא ידעתי כלום על הבנים ועל אביב. איה הייתה בלוטן, בשנת שירות, וכל הזמן זה ככה משהו שהחזיק אותי. אמרתי, גם אם קרה הגרוע ביותר, לפחות היא נשארה בחיים".
בדירה שבה הוחזקה, הן היו שתיים. אומנם שתיהן מניר עוז, אבל לפני כן לא הכירו. ובכל זאת, מהלילה הראשון, הן ישנו כשהן מחזיקות ידיים וחלקו הכול – את האוכל ואת הדמעות. "היה בכי. שעת בכי בכל יום", היא משחזרת.
השחרור מהשבי: התקווה – והפחד
"אמרו לנו: 'תשמעו, יש עסקה. מוציאים 50, כל יום 12 או 13', אמרו שלא נהיה בשלב הראשון של העסקה, כי זה רק נשים מבוגרות וילדים", סיפרה. "הלילה הזה לא נגמר. באיזשהו שלב אנחנו אומרות אחת לשנייה: 'טוב, לא יבואו לקחת אותנו היום', ואז דפיקה בדלת".
בשלב הזה, כשהיא מוחזקת בבית החולים בח'אן יונס, היא נפגשת עם חברת ניר עוז, שמספרת לה את כל מה שעד עכשיו לא ידעה. "לא דמיינתי שאין קיבוצים ושאין בית ספר. שהכול השתנה". רגע לפני השחרור, הוצמדה לליאת מלווה. "דבר ראשון שאמרתי לה זה 'את חייבת לספר לי, אני לא יכולה להכיל את זה יותר', היא אמרה לי שהילדים בסדר ושהם מחכים לי, ושאביב פצוע וחטוף".
חצי יממה אחרי האיחוד המרגש עם הילדים, אחרי רגע של שפיות, ליאת מקבלת הודעה שמטלטלת את עולמה. "היה לי ברור מה הם הולכים להגיד", היא מודה. "לא בכיתי באותו רגע. "אנחנו נוטים לפאר ולהאדיר את כל המתים, אבל אביב אצילי באמת היה איש מיוחד במינו".
לנטע, עופרי ואיה, אביב היה אומר שבשביל לצבור חוויות בחיים, צריך לפספס את ארוחות הערב, אז הם החליטו שגם הלוויה שלו תהיה חוויה ושהם ירקדו. על המצבה של אביב אצילי יהיה כתוב בכתב ידו את המשפט שהקדיש לליאת פעם על בטון בקיבוץ: "אחכה לך בשדות".