עמיר ורעייתו מתי, העבירו את חג הסוכות בבית עם הנכדים. הם היו אמורים לחגוג יחד 70 בעוד שלושה חודשים בטיול בקרוז לאוסטרליה ולניו-זילנד. ארבעת ילדיהם, בני זוגם ועשרת הנכדים, גרו סמוך אליהם בבארי.
"עדי אשתו של יובל, הראשונה שכתבה: 'אלוהים ישמור'", שחזרה בתם של עמיר ומתי, מיכל וייס. בני המשפחה גרים ברדיוס של 500 מטר זה מזה, כולם הסתגרו בממ"דים, תקשרו רק בוואטסאפ. הבן רן וייס שחזר: "ישבנו עם איזושהי תקווה שמישהו ייגש", הבת מיכל סיפרה: "בהתחלה שמתי חדשות כדי לנסות רגע להבין מה קורה - ותמיר סטיינמן צעק לעזרה, ואז הבנתי שאף אחד לא בא".
חמישה שבועות אחרי, עדיין אי אפשר להאמין שאף אחד לא בא במשך שעות. בשיחה האחרונה של האמא, מתי, עם הבן יובל שהיה בכיתת הכוננות בקיבוץ אמרה: "יובל, הם בתוך הבית ואבא נורה. אבא מאבד דם, הם זורקים עלינו רימונים, אבא פצוע קשה, כל הבית מפוצץ, אני גם נפצעתי".
הבן יובל השיב לה: "אני מנסה לשלוח את הצבא, אמא אני אוהב אותך, יהיה בסדר". אך האמא השיבה: "לא נראה לי, אני חושבת שאנחנו נפרדים. יקר שלי, תגיד לכולם שאהבנו אותם מאוד". הבת מיכל שחזרה: "בעשר ורבע אני חושבת שהיא כתבה 'הצילו' פעם אחרונה".
המשפחות של רן ומיכל חולצו אחרי 19 שעות שבהן היו בלי מים ובלי אוכל בשקט מוחלט. המשפחה של מיכל הגיעה ישירות למלון בים המלח, שם כבר המתין ציוד רב והמון אוכל שהגיעו כתרומות. מי נשאר בחיים ומי נרצח נקבע במקריות אכזרית של הגורל. בלובי המלון הם פוגשים חברה שחזרה מחו"ל אחרי שאיבדה את אימה ואחיה.
"מה שנשאר לנו זה אחד את השני"
מאז אותה שבת נדמה שהזמן נעצר, ההורים נקברו קבורה זמנית רביבים ביום ה-13 למלחמה. "זה לא אותו הבית יותר", אומרת מיכל "זה לא משהו שניתן לעכל – 86 אנשים שנרצחו. כל השכונה של ההורים שלי זו שכונה של סבים וסבתות בערך בטווח גילאים האלה, הם לא נמצאים, אולי 3 משפחות מתוך השכונה הזו ניצלו. נשארנו קבוצה של בני הגילאים שלנו יתומים".
אבל אין המחשה טובה יותר לביטוי החיים נמשכים – מכך ש-10 ימים בלבד לאחר ההלוויה של ההורים, נערכה החתונה של הבן הצעיר, אורן. במשפחה התלבטו, אבל החליטו לא לדחות. "משהו בשמחה הזאת, שאמא כל כך חיכתה לו, היא כל כך התרגשה מזה", אמר הבן רן. ארבעת האחים שהתחבקו על הקבר של ההורים, התחבקו שוב – שבוע וחצי מאוחר יותר בחתונה של האח הצעיר. "הרצון להחזיק אחד את השני", תיאר רן. אחותו מיכל הוסיפה: "זה מה שנשאר לנו, אחד את השני. אם לא נהיה ככה – זה לא יעבוד".
בעצם, כמו בשיר, עבור הניצולים הזמן עמד מלכת, אבל העולם כמנהגו נוהג. המציאות לא עוצרת, בזמן שעולמם חרב. "ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב", מצטטים האחים את השיר. "כשאני שרתי את זה בהתחלה בפעם הראשונה זה קיבצ'ץ' אותי ממש, הגרון נתקע", שחזרה מיכל.
"אני מאוד רוצה לחזור, אבל הילדים שלי לא מוכנים לחזור למקום של תופת", שיתפה מיכל. אחיה רן: "בארי כבר לא יחזור להיות מה שהוא היה, אני לא מאמין שהמקום יוכל לחזור להיות מה שהוא היה – וגם לא הקהילה. וייקח הרבה מאוד שנים עד שיהיה אפשר להתחיל לשקם".