את הבוקר הנורא של ה-7 באוקטובר בילתה מיה גורן, הגננת של ניר עוז, במקום האהוב עליה מכל - הגן של הקיבוץ. כשהאזעקות החלו בשעה שש וחצי היא הייתה בעיצומה של מלאכת סידור הגן לקראת יום המחר. לפי מה שמספרים ילדיה זו עוד הייתה יחסית שעה מאוחרת, בדרך כלל היא מתעוררת לפנות בוקר. בן זוגה אבנר והכלב סקאר עדיין ישנו בבית. "אימא מאוד תזזיתית, היא פשוט לא יכולה להיות בשקט", מסביר בנה בר בן ה-23. היא קמה מוקדם וכל הזמן מחפשת איזה משימות יש לעשות - אם זה בבית או בגן".
האזעקות תפסו את מיה בגן - ואז הגיעו המחבלים. מיה הספיקה לעדכן את בנה שהמחבלים נכנסו, בזמן שהסתתרה מתחת לאחת המיטות, "אני בלחץ הם נכנסו כבר פעמיים לבית תינוקות", כתבה לו. "את מתחבאת? הטלפון שלך מושתק?", הוא שאל. "כן, הוא מושתק אני מתחת למיטה של הילדים", כתבה לו ולא ענתה יותר, ומאז מיה נעדרת.
במקביל הגיעו מחבלים גם אל בית משפחת גורן ורצחו גם את אבנר, וגם הכלב לא חמק מאכזריות המחבלים. חודש אחרי הטרגדיה שפקדה את חייהם, יושבים בבית המלון שבאילת, שאליו פונו אנשי ניר עוז, שלושה מארבעת ילדיהם של מיה ואבנר. בר ושני אחיו - אסיף בן ה-25 ודקל בת ה-19. אח נוסף, גל בן ה-21 נמצא גם הוא בעיר הדרומית. במקרה הוא נמצא השנה בפרק משימה בנוער העובד והלומד.
"היא תמיד מאוד מאוד אופטימית ושמחה. יש לה רגעים שהיא עצובה, אבל הם מועטים. זה לא בהכרח עצובה כמו שהיא פשוט לא שמחה. כי אימא תמיד שמחה", מספרת דקל, הבת הצעירה. "אני מרגישה שמאוד שאבתי ממנה את הקטע הזה, גם בהקשר של מה שקורה עכשיו. אני מאוד ריאלית ובו זמנית אופטימית. וגם לפני שקיבלנו את הבשורה על אבא, עם כל העובדה שידעתי שזה יכול להיות שרצחו אותו ממש בחרתי להאמין בזה שהוא יחזור. יש את שני הצדדים בתוך זה - המאוד אופטימיות של אימא והמאוד ריאליות של אבא".
"היא רק מחכה לנכדים"
מיה גורן היא הרבה מעבר לגננת של ניר עוז, היא מין גורו-אימהות קיבוצי כזו, שהייתה משענת להורים והכתובת בקהילה בכל הקשור לגידול ילדים. "היא פשוט בן אדם מאוד שמח וחייכן, אנרגטי ואופטימי", אומרת דקל. "אימא לא אוהבת לבוא לאירועים גדולים, אבל כשהיא באה היא אומרת שלום לכל הקיבוץ וכל פעם רואה ילד אחר. נורא אכפת לה מהאנשים. היא מאוד מסורה לילדים ולאימהות, אם זה לבוא יותר מוקדם לגן ולבוא בשבת, כמו שקרה בשבת הזו, ולסדר דברים כדי שלמחרת תהיה קצת פחות עבודה, או לעזור באיזה בייביסיטר אם מישהי נתקעת בלי עזרה".
"אם במקום שהיא נמצאת בו יש ילדים - אימא שם איתם", ממשיכה דקל. "גם בעזה, אם היא מסוגלת. כנראה שזה גם מה שמחזיק אותה שם. אם היא בסדר. זה מחייה אותה, זה נותן לה את הכוח לדאוג למישהו אחר. זה נכון גם לגבי ילדים, וגם לגבי יותר מבוגרים, גם לגבינו. אני לגמרי מדמיינת אותה שם איפה שהם לא נמצאים, באיזה חדר חשוך, יושבת עם ילדים, מרגיעה אותם והם משחקים איתה. היא תמיד צריכה לעשות דברים בשביל האחרים ותמיד דואגת לאחרים".
"היא תמיד הייתה אומרת 'אני כבר רוצה שתהיה שתהיו גדולים ותתחתנו ותביאו לי נכדים'", משתף הבן הבכור אסיף. "גם כשהיינו בעצמנו ילדים היא גם הייתה אומרת לי, 'יום אחד אני אבוא לטפל בילדים שלך, ולמוחרת אני אלך לילדים של בר ושל גל ושל דקל'. אמרתי לה, 'אימא, ואם אני אגור בחו"ל?' היא ישר אמרה שהיא תטוס במיוחד כדי לטפל בנכדים".
"אימא פשוט חושבת על העתיד, וחושבת על זה שיהיה לה נכדים. כי שוב, היא נורא אוהבת ילדים, היא נורא אוהבת לטפל בילדים. ורק מחכה לנכדים לעשות להם בייביסיטר. היא פשוט מחכה לזה", מסכמת דקל.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv