"הם הגיעו ככה, כמו שהם, מבית שרוף, בלי ארנק, בלי יכולת לשלם על כלום", אומר ארנון רגב, ארצ'י בפי חבריו מקיבוץ ניר עוז, במלון באילת שבו הם מתארחים. "בימים הראשונים מה שאני מבקש מהחברים זה להבין מה הם צריכים, כדי שנוכל לייעל את העזרה. ואנשים בכלל לא פנויים לחשוב מה הם צריכים. הם רוצים רק אוכל, תחתונים וגרביים ומאה שקל ביד, כדי שאפשר יהיה לקנות דברים. כשאתה רואה אותם יורדים מהאוטובוס ואתה מבין מה קרה, אתה מבין שאי אפשר לעזוב אותם".
"ביום שהם מגיעים זה הלם טוטאלי וביום-יומיים שאחרי הם מפורקים לגמרי כדי לעכל את מה שהם עברו והם לא מצליחים לישון בלילה", הוא נזכר. "היו המון סיוטים וצעקות, מלא אנשים באים בבוקר וסיפור שהם שמעו יריות בלילה ואת השכנים שלהם נשחטים. היה לנו בלובי שולחן וכמה ספות שנוכל להיות יחד עם האנשים האלה. אתה רואה אנשים עם עיניים אדומות מבכי. נקודת האור היחידה בתקופה הזו היא שיש אנשים מדהימים במדינה. בדרך לאילת קיבלתי מלא טלפונים מאנשים שרק רוצים לעזור".
כ-15 מתוך כ-150 חברי קבוצת הוואטסאפ "אחים ואחיות לדשא", שהוקמה ב-8 באוקטובר, נטשו את חייהם הנוחים, את סדר יומם הרגיל, לעתים גם את משפחותיהם - ועברו למלון באילת. הם שם גם כעת. בקבוצה בני ובנות קיבוץ שעזבוהו לפני שנים רבות, חברי גרעינים שהוצבו בו או אפילו מתנדבי שנת שירות ששנים רבות חלפו מאז דרכה כף רגלם במשק. או כמו שתיאר זאת אחד מחברי הקיבוץ, "כל מי שרק עבר ליד ניר עוז בשלושים השנה האחרונות הגיע לפה". "צוות ארצ'י" אחראי בין השאר על ניהול חלוקת החדרים במלון וניהול המערך החינוכי. בזכות קשרים של אחד מהם בעיריית אילת שובצו חלק מילדי הקיבוץ בגנים בעיר.
גם ניהול נושא ההלוויות וההסעות עליהם, וריכוז פרטי החטופים ומשפחותיהם באחריותם. במקביל, צוות אחר של "לשעברים" נמצא, תחת אחריות צה"ל, בקיבוץ עצמו ומתפעל את ענפי המשק - ואלו כבר אינם חברי קיבוץ שנים רבות. בשבוע שעבר אפילו נשלח בן קיבוץ חזרה אל זירת התופת בכדי לפנות את המקררים בקיבוץ כולו מהמזון, שכבר החל להירקב.
"גייסו המון כספים כדי לשקם"
"ברגע שהם יצאו מהקיבוץ אני יצאתי מתל אביב והגעתי לכאן", מספרת עירית פאוקר, שאביה נרצח ב-7.10 והיא שוהה במלון עם משפחתה של אחותה. "כשאנחנו הגענו היו פה שני בני קיבוץ שכבר הגיעו לפה וסידרו את הכול. בימים הראשונים היה פה כל מה שאנשים צריכים, מרמת 'עכשיו מוצאים כרטיסי אשראי' ו'מי צריך משקפי ראיה?' ו'מי צריך תרופות?'. פשוט גייסו כספים, המון-המון כספים בשביל לשקם את הקהילה".
הקהילה הייתה יכולה לשרוד פה במלון, בלי כל העורף הלוגיסטי הזה?
"קשה לדעת. מה שאני יכולה להגיד שזה היה מאוד משמעותי ומאוד מאוד מורגש שכל בני הקיבוץ שמתאספים כאן, ראיתי את זה גם בהלווייה של אבא שלי ובהלווייה אחרת. אני לא יודעת איך זה היה נראה בלי, אבל בני הקיבוץ גם חזרו ואמרו 'אנחנו באים ממקום של - אנחנו לא היינו שם. לנו יש בית, אז אנחנו באים לעזור לכם ולעשות בשבילכם'".
זיו גומא מגדיר את הצוות שנוצר אד-הוק כ"שלד חיצוני" שבא להחליף, ולו זמנית, את השלד הפנימי שהתפורר. "כשירדנו לפה גילינו את מצב האנשים. זה אנשים שאתה מכיר, אבל הם במצב אחר, מצב של טראומה, שלחלקם חטוף בעזה, ואנשים שהחזיקו שעות את הדלת של הממ"ד. אלו כמובן אלה שהצליחו. אלו שלא הצליחו, לא פה". לגבי הושטת העזרה, הוא מסביר: "חלקם ידעו להגיד את זה, וביקשו שיחליפו אותם, וחלקם לא ידעו. הם ניסו להמשיך עסקים כרגיל, אבל עם כוחות אחרים. אפילו שאין להם כוחות לטפל בעצמם או במשפחה שלהם".
גומא, איש היי-טק שעזב את הקיבוץ לפני קרוב לשלושים שנה, נרתם למשימה יחד עם אחותו, חמוטל, ושתי בנותיו - בהתחלה בכדי להיות יחד עם אחותם, שנותרה בקיבוץ, וששניים מילדיה חטופים בעזה. "ארצ'י היקר שלח וואטסאפ, אני אפילו לא זוכר איפה, ובו הוא בישר שהוא יורד ל'מילואים' עם המפונים, כדי לעזור במה שאפשר, ובאמת ירד עם אשתו היקרה. אז החלטנו שמצטרפים גם", הוא אומר, "כשפגשנו שם את ארצ'י, הוא כבר הגיע ישר כבר עם מגשי אוכל".
"כל כך הצלחתם - כולם באו לעזור"
אנשי "צוות ארצ'י" נחלקו לצוותים קטנים יותר: "ניסינו להבין מי בינינו הוא האדם הנכון לכל דבר. אחד מהנושאים זה נושא הטיפול הנפשי, שאליו התגייסה אחותי חמוטל שהיא עובדת סוציאלית. היה גם הנושא של ניהול התרומות והנושא של הכנת הרשימות ובירור המצב. הייתה מישהי שישבה כל היום בחדר אחורי במלון וניסתה להבין מה אנחנו בכלל יודעים והצליבה מידע ממקורות שונים, כי באותו הזמן הצבא לא ידע שום דבר - מי נחטף, מי הרוג ומי 'באמצע'. עד היום יש אזור כזה אפור. במקביל גם קם צוות ילדים. הבת שלי, שהיא בת 21 קיבלה לנהל את זה ולהפעיל את הילדים. ולתוך זה הצטרפו גם כוחות מתוך הקיבוץ וכל אחד נתן מה שהוא היה יכול לתת".
לפני יותר מחמישים שנה הגדיר יענקל'ה רוטבליט - בן גרעין של השומר הצעיר מקיבוץ מצר - את דמותו של עוזב הקיבוץ: בחלקו נבוך ומתנצל ובחלקו האחר מתנכר למכורתו, או במילותיו של רוטבליט, "אוהב לשקוע בכורסא בנחת, להזכיר כל פעם גם אם לא נחוץ, בשיחה שמסביב קולחת 'כשאני הייתי בקיבוץ'". הנעשה בחודש האחרון במלון באילת מוציא מניר עוז, גם הוא קיבוץ של השומר הצעיר, דמות שונה בתכלית.
"יש פה סיפור על נרטיב. מה הנרטיב שהקהילה הולכת לספר לעצמה על עצמה להמשך", אומר ערן שפיר, בן גרעין. "היא יכולה לספר הרבה נרטיבים: 'רצחו אותנו', 'השמידו אותנו', 'טבחו אותנו', אנסו. אבל הנרטיב צריך להיות אחר לגמרי, ועכשיו צריך לעבוד על זה. הנרטיב הוא שקהילת ניר עוז זה לא רק הקיבוץ, אלא כל מי שהקיבוץ נגע בו, ובהחלט זה בעיקר המעגל הגדול של הבנים. לזקנים יש סיפור שהם מספרים לעצמם, על זה ש'לא הצלחנו להשאיר את הילדים בקיבוץ, ונכשלנו'. זה הסיפור של התנועה הקיבוצית כולה, וזה לכאורה סיפור של כישלון אבל הנרטיב פה זה בדיוק הפוך. כי עובדה שכל כך הצלחתם. הסתכלתם על זה בפריזמה מאוד צרה, של 'מי בא לגור איתנו בקיבוץ'. אבל הפריזמה הרבה יותר רחבה - וביום פקודה, ביום הנורא ההוא, כולם באו לעזור. ואנחנו עוטפים אותם כל הזמן".
בשלב זה מצטרף לשיחה שלמה מרגלית, מוותיקי ניר עוז, שזה עתה יצא מארוחת הבוקר. "אני שומע הרבה מאלו שעזבו, שאומרים 'אני עזבתי את ניר עוז, אבל ניר עוז לא עזבה אותי'. וזה היה רגע מבחן אולטימטיבי. אם יש נקודת אור בתוך כל הכאוס הנורא הזה, זה לראות את הבנים".
מרגלית מסכים לחלוטין עם השקפתו של שפיר. "מי זה בני הקיבוץ האלה? זו יצירה שלנו. הקיבוץ מפורק לגמרי ואלמלא ההתגייסות של החבר'ה האלה היינו אבודים לגמרי. חבר'ה הגיעו מכל הארץ והעולם, פשוט התגייסו וחזרו הביתה. את כל הקשרים וכל הכישורים שלהם הם הפעילו, בנקודה הכי חלשה, הכי קשה, הכי כואבת ומפרקת. והם היו שם. פשוט להיות גאים בבנים שלנו, גם בחינוך שהם קיבלו, בניר עוז".
כבר 31 שנה חלפו מאז עזב הגרעין של שפיר את הקיבוץ. הוא עצמו, הנשוי לבת קיבוץ, מעולם לא התגורר קבע בניר עוז – אך גם הוא התייצב במלון ומחלק את זמנו בינו לבין הבית שבמרכז הארץ. "כל הגרעין שלנו, אנחנו לא בקשר 20 שנה, ואחרי האירוע התארגנו ועכשיו יש לנו קבוצת וואטסאפ, ואנשים מתנדבים. יש בן גרעין שלי שבא לפה בשבוע שעבר לאסוף לכלוך. אנחנו גם נפגשים בהלוויות".
"יצאתי לחופשה - וירדתי איתם לפה"
לסיום אנחנו מנסים שוב לתפוס את האדם העסוק אולי מכולם בימים אלו במלון - ארצ'י בכבודו ובעצמו. כבר שלושים שנה חלפו מאז שעזב ארנון רגב את ניר עוז, אך כל החברים עוד דבקים בכינוי הילדות הישן. אחרי ישיבה ארוכה, אחת מיני רבות במלון בימים אלו, הוא סוף סוף מתפנה. "אני קיבלתי הודעה ממישהו בקבוצה ש'ארנון, ראינו את ההורים שלך', ואחד אחר גם מקבל הודעה שמצאו את ההורים שלו. ולשאר לא אומרים כלום, ואתה מבין שאין מי שנשאר", משחזר ארצ'י רגב את מאורעות ה-7 באוקטובר. "אני חושב שאני אחד הבודדים שהמשפחה הקרובה, הביולוגית, שלו לא נפגעה בכלל".
"מתחילה לאט-לאט ההבנה שיש אירוע מטורף בניר עוז ומתחילים סיפורים. ולאט-לאט אתה שומע חברים שאומרים 'איבדתי קשר עם ההורים', 'לא עונים לי יותר', או שהם איבדו קשר עם הזה או ההוא. מהר מאוד אתה מבין שאנשים מתחילים להיעלם ויש גם דיווחים על כאלו שנהרגו. ביום ראשון אני מבין סופית שמדובר במשהו מטורף ומודיע בעבודה שאני יוצא לחופשה עד להודעה חדשה ויורד איתם לפה".
לא היה איזה רגע של ספק? בכל זאת זה ברגע אחד לשנות את החיים שלך ב-180 מעלות.
"היה ספק, אבל לא הבנתי מה אני הולך לשנות. הספק נבע מזה שבמקום העבודה שלי אני מנהל, וזה מפעל שעובד בכל מצב, גם אם מסתובבים בשטח מחבלים", עונה רגב, תושב קיבוץ דורות ומנהל בכיר באינטל קריית גת. "יש לי עובדים שאני אחראי עליהם ודווקא בשעות כאלו אתה רוצה להיום שם ולתמוך בהם. אבל מה שקרה בקיבוץ זה פשוט מטורף".
"חשבתי שאני יורד איתם לפה ליום-יומיים, קצת לראות מה קורה, ולחזור למשפחה שלי", הוא נזכר ברגעים שקדמו לגילוי ממדי האסון: "יש חברים של הילדים שלי לכיתה שיש סרטונים שלהם יושבים בעזה, ויש גם שנרצחו. תוך כדי, אשתי מחליטה שהיא מצטרפת וגם באה ואנחנו יורדים לאילת בשני רכבים עמוסים בשקיות של בגדים שארזנו לחברים ומאז לא ראינו את הילדים בערך שבועיים". משפחת רגב שכרה לאחרונה דירה זמנית באילת בכדי להמשיך ולהיות קרובים למפוני ניר עוז.
רבים במלון - מבין מפוני ניר עוז וגם אנשי "צוות ארצ'י" - שותפים לתחושה של לימבו בלתי נתפס. למתבונן מהצד הכול נראה כרגיל, הם יושבים בלובי ולעיתים גם צוחקים, מדברים על החיים ומחליפים חוויות - כשבפנים סערת נפש שאי אפשר לעכל, אבל קל קצת יותר להתמודד איתה ביחד.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv