יום רביעי, 1.11.23
הולכת ללוויה ויוצאת מאילת בפעם הראשונה
בלילה הקודם, בזמן שישנתי, פילח את האוויר רעש עצום של פיצוץ. התעוררתי בבהלה, הלב שלי דפק בחוזקה. "מה קורה? לא שוב..." אמרתי לעצמי. ברקע שמעתי התרחשויות של אנשים הולכים למרחב מוגן. חיפשתי בטלפון הודעות מהחמ"ל, הוראות מה לעשות - לחזור לישון? ללכת למרחב מוגן? תחושה של מועקה עלתה וצפה, האם בכלל קיים מקום מוגן ונטול אזעקות בארץ? חזרתי לישון מהורהרת ומפוחדת.
בבוקר נסעתי להלוויה של רמי קציר, אביה של חברתי כרמית פלטי קציר. ב-7.10 נרצח אביה, אימה נחטפה ואחיה גם. כרמית היא בת קבוצה שלי, גדלנו יחד מאז שאנחנו תינוקות. בילדות שהייתה על טהרת הלינה המשותפת, ההורים של כולנו היו חלק משמעותי מחיינו והאובדן הגדול של אביה כואב ובלתי נתפס.
הנסיעה ללוויה היא הפעם הראשונה שאני יוצאת מאזור אילת והערבה. בדרך, אני שמה מוזיקה באוזניות ומאפשרת לדמעות לזרום. כשאנחנו מגיעים אני נותנת לכרמית חיבוק גדול, כל כך חיכיתי לרגע שבו אוכל לחבק אותה חזק חזק, חיבוק שרק מי שהיה חלק מהתופת הזה מבין. ההספד שכרמית מקריאה בקול חנוק על אביה כל כך כואב, אמיץ ומרגש. גם שם היא מדגישה עד כמה תמשיך להילחם כדי להחזיר את החטופים והנעדרים ככלל ואת אימה חנה ואחיה אלעד בפרט.
וכך אמרה בהספד:
"היית סבא רך ונהדר שאוהב את נכדיו אהבת נפש. אהבת טיולים בקיבוץ, ושמחת עליהם. לשבת לנוח על ספסל, לצחוק עם אימא, עם אלעד, עם חבר שעצר רגע לנוח לצדך. אהבת מאוד את חיים פרי ואת אביב אצילי שעבדו לצדך במוסך וגם גורלם עוד לא ידוע. ליבך היה נשבר, אבא. לפחות עכשיו לא נשבר לך הלב".
"תמיד פחדתי שתמות מיתר לחץ דם, מעודף גלידות שכל כך אהבת. הלוואי וזו הייתה סיבת המוות. לא מתת בשלווה. מתת באימה. אני משתדלת לא לעצור שם במחשבה, על מה קרה ואיך קרה. כולם מתקנים אותי, אולי אפילו קצת כועסים. אומרים לי 'אל תגידי נהרג, תגידי נרצח. אומרים השם ייקום דמו'. אבל זו לא דרכי וזו לא דרכך. אנחנו מאמינים ברוח האדם, לא בנקמה ולא בדם. היה לנו מספיק מזה. אנחנו מאמינים שיצר החיים גובר על יצר המוות, ברצון של כל בני האדם לחיות חיים טובים, שעוד יש למקום הזה תקווה. נוח בשלום אבא. אני אוהבת אותך. כרמית".
יומנה של פליטה - לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן
יום חמישי, 2.11.23
בקרוב תהיה לי שגרה
הבוקר ראש הציץ מבעד לדלת חדר הילדים במלון. אורן הקטנה שלי יוצאת ממנו ובאה להתכרבל איתי במיטה. אני מחבקת אותה בהודיה גדולה, בכל פעם זה מבליח לי מחדש כמה החיבוק הזה לא מובן מאליו ואיזה נס זה שכולנו פה חיים בריאים ושלמים.
אני כל כך מתגעגעת לשגרה, לבית... לדברים בסיסיים כמו להסתובב במטבח, לכבס את הכביסה, לאכול ארוחת ערב עם חביתה וסלט מפנק שבעלי הכין. לנסות ליצור כאן שגרה – זו משימה מורכבת. בשיחות פה אני צוחקת איך בבת אחת איבדנו את כל העקרונות שכל כך הקפדנו עליהם עם הילדים בעבר. הם כל היום זוללים ממתקים שמביאים להם, מסתובבים עם טלפון - שבחיים האמיתיים לא היה סיכוי שיקבלו - והולכים לישון מאוחר בלי שנעיר להם על כך. אנחנו נטולי אנרגיות, מנסים מדי פעם לעמוד על שלנו כשהם חוצים את הגבול טיפה יותר מדי, אבל רוב הזמן פשוט משחררים.
כולנו מחכים לשלב הבא, למגורים בכרמי גת. אנחנו מחכים ליצור ולבנות שגרה, ליצור הרגשה של בית, גם אם הוא זמני. עוד רגע שוב נהיה בקרקע יציבה והלוואי שנחזיר לאט-לאט את השליטה לחיינו.
יום שישי, 3.11.23
גם ההורים שלי עברו תופת
עוד סוף שבוע מגיע, וגם אותו אנחנו מעבירים בבית המלון באילת. אחותו של בעלי ומשפחתה מגיעים לכאן להיות איתנו כאן בשישי-שבת. זה קורה הרבה, המשפחה מגיעה לבקר לא מעט.
אני חושבת בלי סוף על הוריי, שניהם סיעודיים ויש להם שתי מטפלות הודיות. גם הם ניצלו מהטבח שהיה בניר עוז בזכות המטפלות שהתמידו להקשיב להוראות שנתנו להן: לא לצאת מהממ"ד בשום אופן ולהחזיק את ידית הממ"ד חזק. במשך שעות היינו איתם על הקו, המחבלים היו אצלם זמן רב וכל שכניהם נחטפו.
אחרי שאספו את כולנו לגן ממוגן, פינו את הוריי לבית החולים סורוקה, ומשם עברו הם עברו מסע עד שהגיעו בסופו של דבר לקיבוץ גן שמואל. שם קיבלו אותם בזרועות פתוחות ועטפו אותם בהרבה מאוד חום.
אימי חולה במחלת ALS במצב מתקדם. רוב הזמן היא שכבה במיטה אבל אהבה מאוד בערב לטייל בכיסא הגלגלים עם המטפלות בשבילי הקיבוץ. אבי נהג ללכת לראות את השקיעה יום-יום, היה לו ספסל קבוע שממנו צפה לנוף של עזה ולשקיעה, הסטודנטים וה"שינ-שינים" נהגו לבוא לשבת עימו ולשמוע סיפורים מתקומת הקיבוץ והוא מצידו אהב את הקהל הצעיר ואת החברה שנוצרה לו.
שניהם אהבו כל כך את העובדה שגרנו לידם, נהנו מהביקורים של הנכדים, אבא אהב לקחת אותם על הקלנועית, לאכול איתנו ארוחות משפחתיות בשישי - ותמיד קרן כשראה את אורן שלי.
לא ראיתי אותם מאז 7.10. הגעגועים גדולים. המצב כל כך מורכב פה מבחינת הילדים, לנסוע ליום שלם בלעדיהם זה בלתי אפשרי ולנסוע איתם זה רגיש מדי בשלב הזה. בינתיים אני מתעודדת מלראות איך כל המשפחה מתגייסת ומלווה אותם. אני מתרגשת מכל עדכון, מכל שיחת וידאו. אני מאמינה שבקרוב ניפגש שוב.
יום שבת, 4.11.23
זה לא המשבר הראשון שלנו
בפייסבוק, עולה לי תמונה שלי ושל בעלי בהודו מלפני עשור. לכאורה זו נראית תמונה של זוג בחופשת ירח דבש מאוחרת, אבל מי שמכיר אותנו יודע מה עומד מאחוריה. בתמונה, אנחנו זוג שבור ומרוסק שחווה חודשיים לפני כן לידה שקטה והגיע להודו כדי להירפא.
הסתכלתי על התמונה בדמעות. היינו במשבר, ויצאנו להודו כדי להתמודד עם הכאב. והינה, עשר שנים אחר כך זה קורה שוב - ובאילת.
אנחנו במלון עם שלושת ילדי הקשת שלנו, שנולדו אחרי האובדן הגדול בלידה השקטה. אני מסתכלת על התמונה העצובה מהודו, ונכנסת לגלריית התמונות בטלפון שלי מהימים האחרונים. תמונות מחויכות של ילדים שמחים, נראים כאילו הם נופשים. תמונות שלהם עם כוכבי ילדים, בפארק מים, בים. מהצד זה נראה כל כך פסטורלי, אבל רק מי שנמצא כאן מבין כמה עצב וכאב יש מבעד לחיוכים והצחוק. כולנו מנסים להיאחז בחיים במציאות זרה ולא ברורה. כולנו מנסים לראות את האור בקצה המנהרה. כולנו מנסים להאמין שבעתיד יהיה טוב יותר.
יום ראשון, 5.11.23
מה נשאר מהבית
בבוקר דיבר איתי זיו גומא, בן קיבוץ ניר עוז שעזב ומאז האסון עוזר בכל מה שניתן, כמוהו יש עוד רבים - בני קיבוץ שנרתמים, עוזרים ועוטפים בלי סוף. בין היתר הם מביאים, ביחד עם תושבים, ציוד מהבתים ההרוסים. קיימנו שיחת וידאו ביחד עם בעלי, ובה ראינו בפעם הראשונה מאז שפונינו איך נראה הבית כעת. זיו הראה לנו את חורי הקליעים על דלת הכניסה, ואת הבלגן וההרס שהשאירו המחבלים.
כל כך קיוויתי וייחלתי שימצא את הכונן שבו היה הגיבוי לכל העסק שלי. הוא מצא כונן אחר של נוסטלגיה, אבל את כונן הגיבוי של העסק המחבלים ככל הנראה לקחו. צביטה חזקה בלב - אני מבינה אחת ולתמיד שהרבה ממה שבניתי בשנים האחרונות הלך, ושצפויה לי בעתיד עבודה רבה בבנייה מחדש.
ממשיכים לחדרים. אני רואה שהדובי הגדול שאורי כל כך אהב נשאר שם, השמיכי הוורוד של אורן, בובת הפאוור ריינג'רס של ליאור - את הכול זיו אוסף ושם בחבילה, שתגיע מחר יחד עם עוד דברים סנטימנטליים ושימושיים. אני מתרגשת מההפתעה שמצפה לילדים, יודעת כמה אושר יסבו להם אותם חפצים.
כשמסתיימת השיחה אני נותרת ברגשות מעורבים, עדיין לא יודעת איך לעכל. מצד אחד - לראות בגעגוע את הקן החמים והנעים שבנינו, לראות זיכרונות וציוד שחלקו נשאר בשלמותו, מצד שני - לראות את כל ההרס והשנאה בתוך בית שחולל על ידי מחבלים. אני נושמת עמוק, מביטה קדימה ומנסה להתעודד מהמשלוח שיגיע מחר.