הפסח הזה הוא חג החירות של מיכל לביא בת ה-12 מראשון לציון. קשה להאמין מה הילדה הזאת עברה מהיום שנולדה, כמה כוחות יש בה וכמה אופטימיות. אולם, היא כבר למדה בגילה הצעיר ששום דבר לא מובן מאליו. גם המום שהתגלה בליבה והעובדה שהייתה כמה פעמים תלויה בין חיים למוות - לא הפריעו לה לחיות חיים בריאים ומאושרים.

"אני זוכרת ששיחקתי טניס, הייתי אמורה ללכת לטורניר ובגלל שהתאשפזתי אז זה לא קרה", נזכרת מיכל בכאב. "וזה ביאס לי את הצורה". במאי 2019 היא חוותה אירוע קשה מכול שהיא לעולם לא תשכח - ליבה של מיכל קרס. היא הגיעה לניתוח בהול שלא צלח ובסופו חוברה למכשיר לב מלאכותי שנקרא "ברלין הארט".

מיכל לביא (צילום: חדשות 12)
"הייתי אמורה ללכת לטורניר ובגלל שהתאשפזתי אז זה לא קרה" | צילום: חדשות 12

"לא הבנתי מה קורה סביבי, זה הגיע לנקודה שהסבל כבר בלתי אפשרי"

מיכל לביא בת ה-12

הוא היה אמור להחזיק אותה זמנית בחיים עד שיימצא לה לב להשתלה - ובזמן הזה צוות חדשות 12 החל ללוות את מיכל ומשפחתה במסע הנואש, רצוף התהפוכות למצוא לה לב. "לא הבנתי מה קורה סביבי. מילדה שעברה פתאום מהבית שלה, עוברים לבית חולים לאשפוז מלא. ואז התחיל לי הסבל, ואז עוד יותר ועוד יותר", אומרת מיכל. "עד שזה הגיע לנקודה שכבר הסבל בלתי אפשרי".

השבועות חלפו ותרומת לב בישראל לא הגיעה. מול הסבל, ההורים קיבלו החלטה דרמטית - נסיעה לארה"ב, שם יש סיכוי גבוה יותר להציל את מיכל. כך היא טסה לניו יורק עם לב מלאכותי בצעד מסכן חיים ובטח כשמדובר בילדה במצב שברירי כל כך.

מיכל לביא (צילום: חדשות 12)
"מילדה שעברה פתאום מהבית - עוברים לבית חולים לאשפוז מלא" | צילום: חדשות 12

"לא ידעתי לדבר - ואיפה אני היום"

מיכל נכנסה ישר לשגרה של בדיקות והכנות לקראת ההשתלה בני יורק. שבועיים וחצי בלבד לאחר מכן הגיעה שיחת טלפון מרגשת - אותר תורם ממקאו להשתלת לב. כך 48 שעות לאחר מכן, היא נכנסת לחדר הניתוח. אולם, בזמן שבחוץ ממתינים ההורים במתח - הרופא יוצא אליהם ואומר שמשהו השתבש.

למרות הסיבוך, הרופאים החליטו להמשיך בהשתלה ולקוות שהלב ייקלט בכל זאת. במשך שבועות ארוכים היא אושפזה בבית החולים בניו יורק והוריה לא עזבו אותה לשנייה - האם לא הפסיקה לעודד והאב תיעד כל רגע במאבק הזה.

מיכל לביא (צילום: חדשות 12)
"החלום זה ליהנות מהרגע" | צילום: חדשות 12

"לא ידעתי לדבר, לא ידעתי להוציא את המילים", משחזרת מיכל בתסכול. "העצבות הזאת קיימת גם עכשיו. ארבעה חודשים לאחר מכן, הרופאים נתנו אור ירוק למשפחה לארץ ולהמשיך פה את השיקום. "מדהים שבהתחלה לא הלכתי בכלל ואני איפה שאני היום. החלום זה ליהנות מהרגע, לנצל את החיים עד כמה שאפשר", היא מסכמת באופטימיות.