כשפוגשים את לילי גומבוש, ניצולת שואה בת 90, קודם כל מחייכים. בכל פעם שהיא משתמשת בהומור הציני שלה וצוחקת, ניתן לשכוח שמדברים איתה על התלאות שעברה במלחמת העולם השנייה. בזמנה הפנוי היא גם אוהדת את קבוצת הכדורסל "הפועל ירושלים" - ולא מזמן חגגו לה במועדון יום הולדת 90, בטקס מרגש במהלך אחד המשחקים בארנה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כבר 15 שנים היא לא מפספסת כמעט אף משחק עם הילדים והנכדים, ואם נבצר ממנה להגיע - היא צופה בו דרך הטלוויזיה. "תמיד אהבתי ספורט והפועל ירושלים נותנים לי אנרגיות", סיפרה והוסיפה כי הגישה החיובית ושמחת החיים אפיינו גם את הילדה שהייתה, למרות החוויות הקשות שחוותה.
באפריל 1941 נכנסו הגרמנים ליוגוסלביה, שם נולדה. היא הייתה רק בת 10 כשנסה ממדינתה עם סבתה, אחותה ודודתה למחנה ריכוז באי ראב, שהיה בשליטת איטלקים אשר סירבו להסגיר את היהודים לידי הגרמנים. את מה שעלה בגורל הוריה עד היום היא לא גילתה. "תמיד הרגשתי שאני יותר בוגרת ועצמאית ואף פעם לא התלוננתי", מעידה על עצמה גומבוש. "היה לי קשה והיו לי שאלות, אבל כל עוד עמדתי על שתי הרגליים שלי והייתי בחיים, זה הספיק לי".
בספטמבר 1943 נכנעו האיטלקים לגרמנים, אך לפני כן הצליחו הפרטיזנים לשחרר את מחנה הריכוז שבו שהו גומבוש ומשפחתה - ובכך הצילו את רוב היהודים שהוחזקו בו והצליחו להימלט. אחותה הצטרפה לפרטיזנים, אך גומבוש נאלצה להישאר ולעזור לחולים עם דודתה, ששימשה כאחות במחנה.
גומבוש, משפחתה ושתי חברות טובות שהכירה במחנה נשלחו לאושוויץ, עם כל החולים שנשארו במחנה ולא ברחו. כשהגיעו, כל מי שהגיע מהמחנה הועמד בשורה, אולם רגע לפני שהוכנסה למקלחות המוות - חייה ניצלו.
בשורתה של גומבוש עמדה אישה גרמניה שכנראה הגיעה לשם בטעות ודרשה לדבר עם מנהל המחנה. יחד עם המנהל הגיע ד"ר מנגלה שראה את לילי ואת שתי חברותיה הצעירות, וביקש שישלחו אותן למחנה עבודה. "היו שמועות, אבל לא ידענו שעמדנו ממש ליד תאי הגזים", נזכרה. בעקבות החלטתו של ד"ר מנגלה, גומבוש וחברותיה הגיעו למחנה טרבלינקה.
"כשזה סוף סוף קרה נשאר לנו רק לצחוק"
גם במחנה העבודה, שבו גילחו את שיערן וקעקעו את המספר על ידן, גומבוש וחברותיה לא נפרדו. "תמיד היינו ביחד ונתנו אחת לשנייה כוח", סיפרה. "אחרי שהורידו לנו את השיער לקח לנו המון זמן לזהות אחת את השנייה וכשזה סוף סוף קרה נשאר לנו רק לצחוק".
גומבוש, חברותיה ושאר היהודים במחנה עבדו בסלילת כבישים, עבודה בתנאי שלג ורוח עזה, ועל גופם לבשו בגדים שכלל לא הגנו עליהן. יום אחד, כשרוח חזקה הקשתה עליהן לעבוד, הן מצאו מחסה במעבר בין שני צריפים. לאחר כמה דקות קצין נאצי ששהה באחד הצריפים יצא אליהן מהחלון, צעק עליהן והרביץ להן עם שוט.
כולם ברחו חזרה לעבודה מלבד לילי, שעמדה והסתכלה בכעס על הקצין - ורק לאחר מכן חזרה לעבודתה. שם, בלהט העצבים היא הורידה עם הפטיש שלה חלק מאוד גדול מהבטון. בתגובה, הקצין הנאצי שראה אותה ניגש אליה, ביקש ממנה את המספר האישי שלה והורה עליה לגשת לאחראית המחנה בסוף היום. "חברות שלי ישר נבהלו", נזכרת לילי, "חשבתי שזה הסוף שלי".
האחראית החליטה, בניגוד לחששותיהן של גומבוש וחברותיה, להעניק לה תלוש כסף כפרס לעובדת המצטיינת שהיא. ללילי לא היה מה לעשות עם הכסף במחנה והיא החליטה להעניק אותו בחזרה לאחראית - החלטה שבדיעבד הצילה לה ולחברותיה את חייהן.
האחראית רצתה להחזיר לגומבוש תמורה למעשיה, ושאלה אותה האם תרצה לעבור למחנה אחר לעבוד במפעל לייצור נשק, במקום סגור שימנע ממנה לחלות ולהיות חשופה לקור. לילי נענתה בחיוב ולאחר מכן הצטרפו גם חברותיה. הן עבדו שם כמה חודשים עד סוף המלחמה, כשהגרמנים הוציאו את כל מי שנשאר בחיים לצעדת המוות.
"הצעדה היה החלק הכי קשה בכל המלחמה", סיפרה. "הרגליים שלנו טבעו בשלג הגבוה וכשהרמנו רגל אחת ודרכנו שוב הרגל פגעה במשהו קשה מתחת לשלג. כשהסתכלנו ראינו שזה בן אדם שמת וכוסה בשלג. המוות תמיד היה סביבנו".
כעבור כמה ימים שחררו הרוסים את כל מי שנשאר בחיים והכניסו את כולם למחנה עד השחרור הסופי. דרכיהן של גומבוש וחברותיה, שנשארו ביחד עד סוף המלחמה, נפרדו בפריז - לשם הגיעו. בסופו של דבר היא עלתה לישראל, התחתנה והביאה לעולם שני ילדים וחמישה נכדים. במשך שנים התנדבה ביד ושם ועד היום היא חברה בהתאחדות יהודי יוגוסלביה. לאחרונה השתתפה גם ב"פרויקט לונקה", מיזם צילום להנצחת ניצולי שואה מרחבי העולם.