החודש חגג ניצול השואה משה דגן יום הולדת 99. למרות גילו המופלג ונגיף הקורונה שמאלץ אותו להישאר בבית, הוא לא הסכים לוותר על חגיגת יום ההולדת שלו. וכך, מרחוק, חגגו לו בני המשפחה כמדי שנה - עם זר פרחים על הראש ובלונים חגיגיים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
למרות האופי המצחיק והחברותי של משה, את הגיל הוא לוקח ברצינות - ולא שוכח את מה שעבר עד לרגע זה. "אם היו אומרים לי לפני 75 שנה, כששקלתי 32 קילוגרם, שאגיע לשנת 2020 - לא הייתי מאמין", הוא אומר בחיוך.
במשך עשרות שנים סירב משה לשתף את שעבר במלחמת העולם השנייה. כשהסתיימה המלחמה, הוא עלה ארצה, התגייס לחטיבת גבעתי והחליט שהוא משאיר את סיפורי הזוועות מאחור.
"לא רציתי להכאיב להם, הדחקתי"
אחרי שהשתחרר מהצבא בשנת 1950, נישא משה לאביבה לבית זייפמן, צברית ילידת רחובות, חיילת בחיל האוויר שאותה הכיר במהלך נסיעה משותפת באוטובוס צבאי. מאז ועד היום, הם חיים בכפר גבתון. כשנתיים מסיום המלחמה, שבה איבד את היקר לו מכל, הקים משה משפחה. נולדו לו ולאביבה שני ילדים - ראובן (רוביק) ועפרה - והיום הוא כבר סב ל-7 נכדים ו-5 נינים.
"רעייתי וילדיי לא שאלו ואני לא פתחתי בפניהם את סגור ליבי", כתב משה על כריכת הספר שהוציא לאור בשנת 2009, שבו הוא מגולל את סיפורו המשפחתי והאישי. "אולי זה הרצון להדחיק ואולי הרצון למנוע מהקרובים היקרים לי את האמת כדי לא להכאיב להם ולא לי", הוא מסביר. לאורך השנים ניסה משה לחיות את ההווה כשפניו לעתיד, עד אשר יגיע הרגע הנכון - והוא יוכל לפתוח את סיפורי העבר.
זה קרה כשהנכדה הבוגרת שלו, היום בת 40, הגיעה לגיל בת מצווה והכינה את עבודת השורשים שלה לבית הספר. אז החליט משה שהגיע הרגע הנכון, ומאז הוא לא מפסיק לספר ולתעד את ההיסטוריה שלו כמה שניתן.
משה איבד במלחמה את כל משפחתו. זוג הורים, שני אחים גדולים, אחות קטנה, גיסה, אחיין כבן שלוש ואחיין בן יומו. הייתה לו אחות גדולה, שרה (פיש) ליזרוביץ', שעלתה ארצה עם הנוער הציוני לפני פרוץ המלחמה וכך ניצלה.
לבד בעולם
בספטמבר 1939, בהיותו בן 15 בלבד, עבר משה להתגורר עם משפחתו בגטו בעיירה שלו, פיוטרקוב טריבונלסקי. ב-1942, לפני שגורשו הוריו לטרבלינקה, אמר לו אביו: "אתה תשתדל להציל את עצמך, אני איש חזק ואני אדאג לשמור על אימא ועל אחותך הקטנה רחל". זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את הוריו.
אחיו הבכור ניסה לצאת מהגטו ושילם כסף תמורת קבלת אישור יציאה עבורו ועבור כמה אנשים נוספים. לרוע מזלו של האח, הלשינו עליו ועל עוד 38 יהודים. הגרמנים הכניסו אותם לבור שחפרו בבית קברות בגטו והרגו אותם. שם הוא קבור עד היום בקבר אחים.
משה ואחיו הנוסף שהיה מבוגר ממנו בכעשור נשארו ביחד ועבדו במפעל לבידים (בוגיי) עד 1943. כשהרוסים התקרבו לפולין, העבירו אותם לאושוויץ-בירקנאו - שם עבד משה בפירוק אווירונים שהופלו בחזית.
בינואר 1945 צעד משה שישה ימים ברגל ונסע שלושה ימים ברכבת פתוחה, כשחורף קשה בחוץ, במסגרת צעדת המוות למאוטהאוזן שבאוסטריה, שם שהה יומיים. משם עבר למחנה מאלק ועבד בבניית מנהרות עבור הנשק הסודי של הגרמנים. ממאלק עבר לבליז'ן יחד עם אחיו ועבד בעבודות שונות. בבליז'ן חלו משה ואחיו בטיפוס. המחלה הכריעה את האח והוא נפטר בהיותו בן 30 בלבד. משה, שישן עד אז במיטה לצד אחיו, נשאר לבדו.
באפריל 1945 הוא הועבר למחנה אבנזיי. כשהגיע למחנה לא האמין משה למה שראה לנגד עיניו - חברו הטוב מהילדות שלא ראה מספר חודשים, מאז שגורש מהגטו, הופיע מרחוק מחזיק ספל וקערה במחנה אבנזה. השניים הבחינו זה בזה כשבקושי יכלו לזוז - וכמעט ולא הכירו האחד את השני. הם נפלו זה על צווארו של זה, בכו - ומאז לא נפרדו עד עצם היום הזה. שניהם שהו במחנה חודש נוסף ללא אוכל ועבודה עד שהאמריקנים שחררו את המחנה.
מעביר את המורשת
כששוחרר משה מהמחנה משקלו היה 32 קילוגרם והוא אושפז בבית החולים למשך שנה. משם הועבר לאיטליה והצטרף לפלוגות מצ"ב (משמרת צבאית בגולה). הוא עבר קורס שבמסגרתו למד עברית והיה מיועד להגיע לארץ כחלק מפלוגה מגויסת להגנה.
בשנת 1947 הגיע משה לארץ ישראל באוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" שעגנה ליד חוף ניצנים. מאחר והספינה לא יכלה להגיע לחוף ולהוריד את המעפילים, משה החליט לקפוץ לים והגיע בשחייה אל החוף. משם, בעודו בורח מהבריטים, הגיע לקיבוץ נגבה.
בנובמבר 1947 גויס משה לגדוד 10 של חטיבת גבעתי והיה בין הראשונים שהקימו את החטיבה בפיקודו של יואל פלגי. עד לצאתו הסופית לגמלאות בשנת 1994, עבד משה בוועדה לאנרגיה אטומית במשך 43 שנים.
בשנים האחרונות עוסק משה רבות בהעברת המורשת לדור הבא. הוא מוזמן מדי פעם, בייחוד ביום השואה, לספר את סיפורו האישי בפני משלחות היוצאות לפולין ובפני תלמידים בבתי הספר. המכתבים והתמונות הרבות שקיבל מחברי המשלחות מעידים יותר מכל על תרומתו האישית. בשנים האחרונות לוקח משה חלק בפרויקט "זיכרון בסלון" ולאחרונה אף הוציא ספר הנקרא "הסיפור שלי". עותק מספר זה נמסר גם למוזיאון "יד ושם".