"כרגע האווירה מנומנמת, אתה לא רואה אווירה של בחירות", מודה בני ביטון ראש עייריית דימונה בראיון לדרור גלוברמן. קרוב למחצית מבעלי זכות הבחירה בוחרים שלא ללכת לקלפי. ייאוש, אכזבה, אדישות, כל אלה מביאים את תושבי הפריפריה להצביע ברגליים ולהיעדר מהקלפי הקרוב לביתם ביום הגורלי. "לא היתה התייחסות נאותה לעיירות הפיתוח", מודה ביטון.
למרות זאת, כל חברי הפרלמנט של דימונה מתכוונים - כפי שעשו כל חייהם, ללכת ולתת את קולם: "אלו בחירות גורליות למדינת ישראל", הם אומרים. הפרלמנט מנסה את כוחו על בן מהדקר, תושב העיר, הממאן להצביע: "אני לא חושב שיש מישהו שבאמת יפתור את כל הבעיות", הוא מסביר, "לדעתי ביבי כן יהיה שוב ראש ממשלה ועוד פעם לא יהיה לא מספיק כוח. עוד שנתיים נוציא עוד מיליארדים על בחירות במקום לתת אותם למי שצריך", ומהשולחן מבהירים לו, "בגלל שאנשים כמוך לא הולכים להצביע, לממשלה אין כוח לשנות".
"ציפיות לא ריאליות"
"אם פחות אנשים הולכים בפריפריה להצביע", מסביר יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה את מעגל הקסמים הבעייתי, "אז הפוליטיקאים אומרים, כאן אין לי קולות". אחת הסיבות לאכזבה, לדעתו של פלסנר, היא ציפיות לא ריאליות מהנבחרים: "אף מפלגה לא מקבלת 61 מנדטים ויכולה להגשים את המצע שלה במלואו". פלסנר ממליץ לנמנעים להצביע בכל מצב, למרות התחושה של חוסר ההשפעה: "יש חשיבות אדירה בעצם ההצבעה שלנו. זו מהות הדמוקרטיה".