מהלך מבריק
המחנה הציוני הולך מראשית דרכו, באופן מודע ומכוון, על ראשו של הימין. הרי "ציונות" הפכה כבר מזמן למנדט ימני, לא פחות מ"יהדות" ומ"ביטחון". אנשי הליכוד מרביצים בנו ציונות תחת כל עץ רענן (דני דנון הציע לפני שלוש שנים להכריז על "יום הציונות הלאומי" בכ"ט בנובמבר); נפתלי בנט אומר יותר "ציונות" מ"אחי", ורק לפני שלוש שנים טבע את הסיסמה "להחזיר את הציונות למרכז" (איזה מרכז, אגב?); ויאיר לפיד - לא ימין, אבל בטח לא שמאל - הכריז בשנה שעברה ש"הציונות חזרה" (חזרה לאן, אגב?). כולם רוצים לקחת חלק במפעל הציוני.
במקביל לפעולת הכיבוש הציוני של הימין, הלך השמאל והתרוקן מסמליו. על "הפרדת דת ומדינה" הוא ויתר פחות או יותר מיום הקמת המדינה. מה"סוציאליזם" הוא ברח כמו מאש לטובת "סוציאל-דמוקרטיות", שהיא לא פעם אותה גברת קפיטליסטית בשינוי אדרת. אפילו את ה"צדק חברתי" לקחו לו בשנים האחרונות אנשי ימין מובהקים כמו אלי ישי ומשה כחלון. מה נשאר לו? "שלום"? אפילו את שמעון פרס זה כבר מביך.
הלך השמאל וניכס לעצמו מחדש, במהלך מבריק למדי, את הציונות. ופתאום הימין, שרגיל לתקוף את השמאל על רפיסות ביטחונית וחוסר אחריות כלכלי, צריך להתמודד עם יריב שהתייצב במגרש הפרטי שלו. פתאום יש עוד טוענים לכתר הציונות. פתאום צריך לזהות את היעדר הציונות בקציני צבא במילואים כמו בוז'י הרצוג ועומר בר לב, באשת מוסד לשעבר כמו ציפי לבני, במילואימניק פעיל כמו איתן כבל. לא פשוט. זה נשמע כמו משימה לדידי הררי.
הכרוז הלאומי
המחנה הציוני זכה למחמאות רבות, ומוצדקות ברובן, על הרשימה שבחרו חברי התנועה. בין הפארסה של מרכז הליכוד, הבושות של מתמודדי הבית היהודי והעובדה שאף אחד לא ממש סופר את מרצ, התבלט "המחנה הציוני" כמפלגה שבה דמוקרטיה היא לא רק מס שפתיים שמכבס מצביעים שלא היו וקלפיות שלא נספרו.
הסרטון החדש של המחנה הציוני עושה שימוש נבון במתמודדים, כשהוא מנכס לכל אחד מהם הישג או ציון דרך בולט הנזקף לזכותו: סתיו שפיר לוקחת את הקרדיט (המוצדק) על מלחמתה השערה בדיקטטורת ועדת הכספים, איציק שמולי גוזר קופון (מוצדק) על מגוריו בלוד, ואיתן כבל נותן חיבוק (מוצדק) לחיילי המילואים.
ובין כל אלה, לא ברור איך דווקא מרב מיכאלי מצאה את עצמה מדקלמת את מגילת העצמאות. מיכאלי היא מהדעתניים, החריפים והאינדיבידואליסטים שבחברי הכנסת היוצאת. שדווקא היא תמצא את עצמה מתפקדת על תקן הכרוז הלאומי, משל הייתה יריב לוין בכנס בחירות?
פי 1,000 יותר ביבי נתניהו
אחת ההחלטות התמוהות והאוויליות בעריכת הסרטון הייתה לסיים אותו עם עומר בר לב. הבעיה אינה בבר לב. הוא בסדר גמור. אבל בר לב הוביל את הלוחמים באנטבה, לא את המתמודדים בבחירות 2015. זה התפקיד של הרצוג – מקסימום, ברוטציה עם לבני. מה פתאום לסיים עם בר לב?
ההחלטה הזו מעידה על החשש (שלא לומר רגשי הנחיתות) שעדיין מנקר בלבם של הקמפיינרים של המחנה הציוני. אפילו בבוקרו של פיגוע – עוד פיגוע – הם מאמינים שהימין מנצח אותם במגרש הביטחוני והם חייבים להציב אלטרנטיבה לביבי מהיחידה ובנט מהסיירת. לשם כך לא מגויס עמוס ידלין, הרכש האחרון והנוצץ של הרשימה, אלא בר לב, שבזכות השתתפותו במבצע אנטבה הופך לרגע ל"פי 1000 יותר ביבי נתניהו".
אך בעוד בר לב מדקלם משפט גבורה, הרושם המתקבל הוא של מצג חולשה. למחנה הציוני יש את הרצוג ולבני, את יחימוביץ' ופרץ, את שפיר ושמולי – אבל בשביל אקורד הסיום הם צריכים ביטחוניסט. אפשר לספר הרבה על כך שהבחירות הקרובות הן על הנושא הכלכלי-חברתי, אבל לא כשאתה מסיים את סרטון התעמולה שלך עם מור"ק ממבצע אנטבה.
אולי די?
ובכלל, המשחק על מיתרי הרגשנות הפטריוטיים לא מוציא אף אחד טוב מהסרטון הזה. בטח שלא את בר לב, שהוא היחיד – באופן מוזר וכמעט תלוש – שמדבר בגוף ראשון על מעשיו. לא ביזיתם אותו מספיק כשהבאתם לו את ידלין על הראש?
איפה חיליק?
בסרטון נרשמה נוכחות כמעט מלאה של העשירייה הראשונה ברשימה. היה בולט בהיעדרו אם הייתם מזהים את פרצופו: חיליק בר, מזכ"ל המפלגה. לא איש בלתי ראוי, אבל גם לא ח"כ בולט, ובעיקר – מועמד מכובד לתואר השריון השערורייתי של הבחירות הקרובות.
ומה אומרת רויטל?
מקומם של מרבית אנשי העשירייה השנייה (למעט מרגלית מהמקום ה-12) נפקד מהסרטון. חבל. הייתי שמח לשמוע מהי ציונות בשביל רויטל סויד, למשל. אולי להחזיר את חיילי משפחות הפשע הביתה בשלום?
ציונות זה ספקטקולרי
מה זו ציונות, גרסת העשירייה השנייה: "ציונות בשבילי זה שקשוקה" (מיקי רוזנטל); "ציונות בשבילי זה לשתות מים ולהירגע" (נחמן שי); "ציונות בשבילי זה השער הספקטקולרי של ראש הפז נחום סטלמך מול נבחרת ברית המועצות באצטדיון רמת גן הגועש לעיני 60 אלף צופים הזועקים בגרון משתנק" (זוהיר בהלול).
זוהיר בדשא
ומה עם זוהיר בהלול, באמת? בכזאת קלות מוותרים לו? ואחר כך מתפלאים שמירי רגב טוענת שהוא "יותר פלסטיני מיהודי".
לא רק בימין
"יש אנשים שבשבילם ציונות היא השלמה עם פערים חברתיים, יצירת שיח של שנאה, פחד ופילוג.
ויש אותנו. עבורנו ציונות היא חתירה לצדק חברתי, מלחמה בגזענות וחיזוק מעמדה של ישראל בעולם"
(מתוך הפוסט של מפלגת העבודה שקידם את הסרטון בפייסבוק)
לא רק ציונות – גם דמגוגיה היא לא מנדט של הימין.
נפל בעריכה
ואם בדמגוגיה עסקינן – קיו לכניסה של הליכוד. בסרטון התגובה שלו, שנישא על רוחות קמפיין "המחנה האנטי-ציוני", בז הליכוד לאנשי השמאל ומציג את "ההבדל בין ציונות לציניות", אליבא דביבי. הבחירה, מבהיר הסרטון, היא "בין ממשלת שמאל קיצונית בראשות בוז'י הרצוג לבין ממשלה לאומית בראשות נתניהו". מצד אחד "בוז'י הרצוג" (עם הכינוי), מצד שני נתניהו (בלי הכינוי). לזה קוראים "חידוד מסרים".
לבני מוצגת כמי שמתנגדת להגדרת מדינת ישראל כיהודית (למרות שבמצע "התנועה" מופיעה הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – ממש כפי שאומר נתניהו). אראל מרגלית "פה במקום זוהיר בהלול ויוסי יונה" – ולמה לא במקום כל חבר אחר מהעשירייה השנייה שלא מופיע בסרטון? נניח, הסא"לים במיל. דני עטר ואיתן ברושי, שלא ניתן לחשוד באי-ציונותם? שלא לדבר על ידלין, האלוף בדימוס, ועל מנואל טרכטנברג, שעלה לישראל כנער.
וזה ממשיך: יחימוביץ' לא ציונית כי היא צעדה באחד במאי, רחמנא ליצלן; איתן כבל הוא לא ציוני כי הוא מנסה לסגור עיתון בישראל (אוקיי, אבל איך זה קשור לציונות?). טוב שלא לקחתם את הח"כ ההוא ואמרתם שהוא לא ציוני כי הוא בארון.
אה, ועומר בר לב? הוא פשוט נפל בעריכה.