בבחירות האלה ראינו תופעה מדהימה: מפלגה החליפה את שמה ל"מחנה הציוני" בצעד שכולו הפניית עורף ל-20 אחוז האזרחים הערבים, צעד הפוך מכל אשר אנחנו צריכים עכשיו, שמהווה חזרה עליזה החוגגת את עצמה לשנות השבעים. מפלגה העמידה בראשה שניים ששירתו את שרון ונתניהו ואת המלחמות, שישבו עם ליברמן, מפלגה שבקדנציה האחרונה דבררה את "צוק איתן" ונעדרה מהמאבק כנגד הגזענות - ועדיין נדמה שרבים מאוכזבים דווקא ממרצ. ואפילו אנשי העבודה, תומכי ברק לשעבר, כותבים מניפסטים נסערים מדוע לא יצביעו מרצ. ברק חוגג לו בדירות הפאר, ותומכיו לשעבר ותומכי מפלגת הקפיטליזם הצפון אמריקני, ההון וההפרטה, מסבירים שמרצ זו הבעיה של השמאל.
עוד בבחירות:
- הזדמנות אחרונה להתלבט - השאלון שיעזור לכם להחליט למי להצביע
- בואו להרכיב בעצמכם את הקואליציה הבאה
- למה לא להצביע למפלגות הקטנות
אולי הרצון להעיף את ביבי מעוור עיני רבים: אנשי שמאל מצביעים ב-2015 ל"מחנה הציוני" שמכריזה בגאווה שהיא לא בית לערבים (מלבד ערבים ציונים) ומדברים על ההדרה במרצ. קודם כל צריך לומר: מאז ממשלת ברק, אולי הגרועה והמזיקה בתולדות ישראל, העבודה בהצטרפות כנועה לממשלות הימין החריבה כאן את השמאל. ואין שום סיבה להאמין שהרצוג-לבני, טיפוסים קלאסיים של שרי ממשלות אחדות, יעשו משהו אחר. בעיני יש שתי אפשרויות הצבעה לאנשי שמאל בבחירות הללו: מרצ, והרשימה המשותפת.
אני בעד שמאל יהודי-ערבי, ומאמין שאין עתיד אחר לשמאל בישראל. לא מעטים, ואני ביניהם, קיוו כי בבחירות הללו תקום חזית ערבית-יהודית חדשה וגדולה, אולי של חד"ש וחלק ממרצ, אבל זה לא קרה. הרשימה המשותפת היא בשורה גדולה ותמיכה בה מהווה הצטרפות יהודית למאבק הפלסטיני-ישראלי. יש בה יהודי במקום השביעי. במרצ יש ערבי במקום השלישי. שתי המפלגות אינן מפלגות יהודיות-ערביות.
כרגע מרצ קרובה מאד לאחוז החסימה. זה שיקול משמעותי בקביעת עמדה. פוליטיקה זה לא רק מניפסטים אלא גם קבלת החלטות פרקטיות; אם מרצ לא עוברת את אחוז החסימה עשרות אלפי קולות יאבדו. חולשת מרצ לא נובעת ממעבר מצביעים לרשימה המשותפת (מדובר לכל היותר בכמה אלפי קולות) אלא ממעבר למחנה הציוני, בדיוק כמו ב-2009 במעבר ללבני. ברור כי התמיכה במרצ היא די פריכה, וזה מצריך חשבון נפש. ועוד דברים במרצ מצריכים חשבון נפש: חולשת המפלגה בפניה למזרחים ולקהלים חדשים, האשכנזיות של המפלגה, קיומה בעיקר באזור תל אביב והסביבה. לכן גם לא הצבעתי לה בבחירות האחרונות.
אבל בהנהגת זהבה גלאון, פוליטיקאית אמיצה והגונה, מרצ עוברת שינוי. אפשר להיזכר איך בשנות התשעים מרצ היתה המפלגה שנאבקה בחרדים? בהחלטה אמיצה המפלגה נטשה את מלאכת ההסתה נגד קהילה חלשה זו – את הדיווידנדים קצרו לפיד האב והבן - ושילמה מחיר אלקטוראלי. מרצ בקדנציה האחרונה גם הייתה המפלגה היהודית היחידה שנאבקה בגזענות נגד ערבים, שהשמיעה קול אחר בזמן המלחמה (לא מספיק? נכון. אבל מספיק כדי שרוב הציבור יראה בהם בוגדים), שהשמיעה קול סוציאל-דמוקרטי צלול, כולל הדמוקרטי! וזאת בניגוד לטרנד של חברי כנסת רבים בעבודה: רק הכלכלה משנה, הדמוקרטיה תסתדר כבר, והכיבוש? הסחת דעת מענייני התקציב. גם שרי המפלגה לאורך השנים כמו רן כהן, שולמית אלוני ויוסי שריד היו מחויבים לחלוקה הוגנת יותר של המשאבים.
למרות פגמי המפלגה - לא הייתי רוצה שמרצ תעלם. זו מפלגה שלאורך השנים עמדה בחזית המאבק נגד גזענות וחוקקה חוקים בעלי משמעות עבור כולנו. אני כן רוצה שתשתנה, ובעיני זה קורה בהדרגה, כמו למשל במצע החדש שמכיר בצורך בחלוקה צודקת של המשאבים, וברשימה לכנסת - שיש בה אנשים כמו אבי דבוש, גבי לסקי ועיסאווי פרג' - וזה עוד יקרה ביתר שאת. אני מאמין שגלאון והנהגתה מבינים שמרצ חייבת שינוי משמעותי, שלמעשה ספק אם תוכל לרוץ לבד בעוד מערכת בחירות.
כל הצבעה משמאל למחנה הציוני היא טובה. ההצבעה לרשימה המשותפת ראויה מאד בעיני. אבל גם מפני שאני מאמין בכוונות הנהגת מרצ וגם מפני שהיעלמות מרצ היא סכנה אלקטורלית ופוליטית ממשית - הפעם אצביע מרצ. אני רואה בהצבעתי גם מתן הזדמנות למפלגה לייצר מערך כוחות חדש בכנסת הקרובה.