בכפר קטן ורחוק, היה היה פעם רועה צאן, ששמר על צאנם של אנשי הכפר. רעה הרועה את הצאן במסירות, חילל להם בחלילו, והיו אנשי הכפר מבסוטים.
והנה יום אחד הבחין הרועה בתנועה חשודה בין השיחים. שם במרחק ראה הרועה אוזניים גדולות ומחודדות, עיניים גדולות ובורקות, ושיניים חדות המתאימות במיוחד לזאב.
מיהר הרועה לזעוק: "זאב! זאב מתקרב אל העדר!". אצו רצו אנשי הכפר, חמושים באלות ובכלי משחית, אך בינתיים שמע הזאב את הזעקות ונמלט.
עוד בבחירות:
- מתלבטים למי להצביע בבחירות 2015? בדקו איזו מפלגה מתאימה לכם
- בואו להרכיב בעצמכם את הקואליציה הבאה
- שמאלנים, הייתם צריכים להצביע למרצ
חזרו אנשי הכפר למלאכתם, ממורמרים על הטרחה שהטריח אותם הרועה לשווא. למחרת שוב הבחין הרועה בפרווה אפורה-שחורה המתקרבת אל העדר.
שוב זעק הרועה: "זאב! זאב!", ושוב נחלצו אנשי הכפר, חמושים בקלשוניהם ובמחרשותיהם, ושוב נמלט הזאב וחיכה לשעת כושר טובה יותר.
למחרת שוב זעק הרועה: "זאב! זאב!", ואף הכין תרשים מפורט שמראה על כוונות להקת הזאבים לתקוף את הצאן ולבסוף את הכפר. התרשמו אנשי הכפר והקצו לו תקציב מיוחד להדוף את התקפת הזאבים באמצעים שונים, ואכן תכניתם של הזאבים לתקוף את הצאן התעכבה.
לאחר שבוע, שוב זעק הרועה: "הזאבים באים! האמצעים המיוחדים לא עוזרים יותר!". אך הפעם קם חכם מחכמי הכפר וטען שמשהו כאן מסריח. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הרועה זועק שבא זאב, אנחנו נותנים לו תקציבים, המעמד שלו כרועה מתחזק - אבל בפועל, איפה הזאב הזה? איך זה שאף פעם לא ראינו אותו?
"הוא חי על הפחדות!", זעק חכם הכפר. "שיפסיק להפחיד אותנו עם השטויות האלה, ושידאג ליוקר המחיה! מה עם השכר המופרז שאנחנו משלמים לו? מה עם הבקבוקים שהוא ממחזר על חשבוננו? בואו נעסוק בדברים החשובים באמת, ושיפסיק לדבר על זאב זאב זאב כל הזמן!".
אבל הרועה התעקש שגם כשהם מדברים איתו על המגורים הראויים לצאן הוא לעולם לא ישכח את חיי הצאן עצמם, ושב ונשא נאום חוצב להבות על סכנת הזאב המתקרבת. "אם זה הולך כמו זאב, יש לו שיניים כמו זאב, והוא זורד כמו זאב - כנראה זה זאב", קרא הרועה, אך לשווא.
הפעם לא שעו אנשי הכפר להפחדותיו הנלוזות של הרועה, ועמדו להצביע על הדחת הרועה הסורר והנודניק, ובהחלפתו בחכם הכפר הממושקף בעל הקול הדק. עודם רבים ונאבקים, הגיע הזאב בלי הפרעה, טרף את הרועה והזמין את חבריו לסעודת צאן משובחת, על חשבון הבית.
אמנם אכילת בשר כה מרובה הזיקה לקיבתם העדינה של הזאבים והם מתו מהרעלת צאן; אנשי הכפר בירכו את עצמם על ראייתם ארוכת הטווח וחכמתם הנדירה, וחגגו עד אמצע הלילה בחפלה טבעונית (בכל זאת לא נשאר הרבה צאן לאכול ממנו) עם מנהיגם החדש והממושקף, שלא הפחיד אותם עוד כלל, ואף הבטיח להם תקווה ואושר ויופי וסייעת שלישית לכל כבשה שנותרה. אמנם הם לא זכו לבדוק את הבטחותיו, כי בינתיים נחתה פצצת האטום מאיראן וכולם מתו.